השלב המקדים למלחמת השחרור בצפון

כוחות הצבא של שלטון וישי בסוריה מבינים שהכוחות שמולם חלשים והם מתארגנים למתקפת נגד. הצבא האוסטרלי נסוג ממטולה וכפר גילעדי והגדוד הבריטי הוכרע עי גדודי הטנקים הצרפתים.  כל הכוח הבריטי נסוג עד קווי ראש פינה המבוצרים ולא מפתיע שבכפר בניאס ומוגור מתעוררת שוב התקווה שיתהווה מצב המאפשר ביזת הישובים היהודים. מתוך שיחות של חברי קיבוץ דן עם תושבי בניאס ומוגור מתברר כי תושבי הכפרים ערים למתרחש ועוקבים אחרי נסיגת הכוחות הבריטים והמתקפות של המטוסים הצרפתיים על עמדות התותחים של הבריטים. הם מתמלאים תקווה לנפילת הישובים בידי הצרפתים ומתעורר מחדש רצונם להשתלט על רכושם.

אבל התגבורת של חטיבה מהאוגדה הבריטית העושה דרכה מהדרום אל חזית הצפון, כשאליה מצטרפים כוחות בריטים נוספים בהם הודים, טורפת את הקלפים והכפריים מתכנסים בכפריהם מאוכזבים מההתרחשויות. התגבורת הבריטית מצליחה לסגור על צבא וישי ממזרח ומצפון ומכריעה את מתקפת הנגד הצרפתית לטובת בריטניה. צבא וישי מבקש לעזוב דרך עכו, מבוקשו ניתן לו והשקט חוזר לאזור. בניאס והישובים חוזרים לשגרת חיי שכנות רגילים.

בניאס לאחר שחרור סוריה משליטה צרפתית ותקופת מלחמת השחרור

הדי המאבק הסורי עם הכרזת העצמאות ע'י נציגי "צרפת החופשית" כולל דרישת סמכויות ניהוליות בבניאס. הסגל הסורי המחזיק במשרות הזוטרות, במיוחד בין קוניטרה  לבניאס, מאוכלס צ'רקסים שעמדו לצד הצרפתים בעת מלחמתם בלאומנים הסורים. לכן, כשמוחלפים הצ'רקסים בנציגים סורים, הסגל המנהלי של נכבדי הכפר מתנגד (אך משתף פעולה) גם כאשר מפקד המשטרה הבכיר מכריז על רצונו ביחסי שכנות תקינים עם הישובים היהודים שעל הגבול. ואכן הכרזה זו מתורגמת  לפעולות ומעשים בחיי היום יום. ללא התנגדות בפועל של תושבי בניאס.

אלא שבהדרגה התנועה הסורית הלאומנית שמה קץ לתהליך ההתיידדות המתפתח.  לאחר הניצחון על הצרפתים, מאמצי השלטון של סוריה הלאומנית עסוקים בהסחת דעתם וזעמם של ההמונים המאוכזבים מהשלטון החדש ומדרבנת את אנשיה לנתב את כעס התושבים על מצבם – כלפי הישובים היהודים. במסגרת מאמצי השלטון הסורי להסיח את דעת ההמון מקשייהם – ולהפנות כעס ושנאה כלפי ישראל וישובי הגבול הצפוני – עורכים הסורים תמרון לאורך הגבול של הגליל העליון המזרחי הכולל את בניאס, שמגמתו הגלויה, איום על ישובי הגבול ולחץ על האו"ם הדן באותה עת בגורלה של הארץ. כחלק מהתרגיל, יוצאת חוליה מבניאס מתבססת על תל דן ומניפה עליו את הדגל הסורי.

שרה איגו

הספר של שרה איגו, הפכה את הדיסרטציה שלה לספר, שמצליח מאוד. בישראל לעומת ארה"ב אין תרבות של החזרת תודות ומנגד ניתן ללמוד שסטודנט בארה"ב מקבל תמיכה מרובה מהאקדמיה. כיום מקובל לבנות רשימת קונים/קוראי פוטנציאלים מראש באמצעות ניוזלטר. שרה לא עשתה שימוש בטכניקה כזו למיטב ידיעתי.

שרה מודה למוסדות שנעזרה בהם:

ארכיונים של העיירה שחקרה,

מכון להיסטוריה של העירה

מכון קינסי- נעזרה באנשים שהדריכו אותו, כיצד להכנס לארכיונים וכיצד להשתמש בהם.

מכון אוניברסיטאי.

החומר הארכיוני בלבד נשאב משמונה מוסדות שונים, מהם למדה על פרויקט מידלטאון ועל העירה מונסי עצמה. היא מודה לאנשי מחקר שעזרו לה, לעמיתים וקולוגות ללימודים, קבוצות למידה, הכתיבה היתה בסביבה תומכת. היא מודה לצוות המנהלי במחלקה שלה. כשסיימה את הדוקטורט נסעה למקום שבו כתבה את הספר, כל זה היה תחת מלגה. המסגרת הייתה תומכת ואפשרה לה אפיקים לפרסום והופעה בכנסים. היא מציינת את הכנסים בהם הופיע. איגו מסבירה שתהליך הכתיבה הוא קשה, ועליו להיות בדיאלוג עם קולגות. היא מודה להוצאה ולגורמים הקשורים בהפקת הספר. מודה לבסוף לבני משפחה. מתוך התודות שלה ניתן ללמוד מהו הקונטקסט ליצירת ספר מוצלח, כלומר שיהיה כתוב טוב (הצלחה מסחרית זה לוול אחר).

הכתיבה שלה החלה כבר בשלבים הראשונים של לימודי התזה והדוקטורט (כנראה בתהליך מתמשך). בכדי לכתוב לבסוף את הספר היה עליה להשיג ממון לזמן כתיבה.

פרק 2 של איגו

הפרק עוסק בתוצאות המחקר, הסקר נתפס כמתאר אחד לאחד את אמריקה. הסקר נערך בתקופה של שינוי רב, מהגרים, תיעוש, תזוזת אוכלוסייה בתוך ארה"ב/ הסקר התקבל מאוד כי הוא נחשב לאובייקטיבי, היו המון נתונים, מספרים כעובדות אבל איגו טוענת שהם לא רק רשמו ודיווחו אלא גם פרשו/ תרגמו את מה שראו. האופן שהזוג תיאר, או פיענחו את הנתונים הפכו להיות התפיסה של מהי אמריקה.ההתייחסות לאמריקאים כנושא למחקר, ולהסתכל עליהם כחברה רחוקה- מהלך אנתרופולוגי חדשני. הבחירה לחקור רק פרוטסטנטים לבנים והבחירה במנסי שהיתה יחסית הומוגנית, מתוך צורך להרחיק את כל הקבוצות האחרות- זה בסופו של דבר הסיט את המחקר מלשקף מציאות כלשהי הטיפוסי- במובן של ייחודי הפך כאן לנורמלי, כלומר לרגיל ולממוצע. מכיוון שהיתה זו תקופה של שינויים רבים הסקר מאוד הרגיע את האמריקאים והם מצאו בו עניין רב- זה אמר להם מהם, ומה מאפיין אותם וגם אמר משהו שרצו לשמוע. הסתבר לכלום שאמריקה היא בכללה לבנים פרוטסטניטים וזה מה שהם רצו לדעת על עצמם. הביקורת על המחקר היתה לגבי שיטת המחקר של תצפית משתתפת, ולא על התוכן.

הסקר הזה, הפופולריות שלו, החלת מידלטאון על כל אמריקה מראה כיצד הנתונים הבנו את התפיסה של מהי אמריקה, מה צריכה להיות אמריקה, כל עיירה או אזרח שלא עונים על ההגדרה הזו, הם למעשה שייכים לשוליים. הסקר יצר את הקונספט של "מהו אמריקאי" ויצר קונספט שאותו הם רצו לקבל בעצם. הם לא רצו לגלות שאמריקה היא תערובת של כושים, יהודים, קתולים, עניים, עשירים פועלים, מנהלים, פרוטסטנטים וכו' וכו'. תגובת תושבי מונסי- בתחילה הם לא אהבו את החשיפה אבל כעבור זמן הם אמצו את אפיוני הסקר כמאפייני מונסי והם שכחו שיש בעיירה גם עוני גם קבוצות אתניות שונות. השבועון LIFE בא וצילם במונסי ואז בתמונות ראו עוני, כושים, נשים פועלות וכד' שכולם כבר שכחו שיש בעיר.

האדם הממוצע

בסוציולוגיה שואלים מתי התחיל המחקר החברתי הראשון. זימלוויס – רופא נשים שעבד בבית חולים ושם לב שבמחלקה א' נשים אחרי לידה מתות יותר מאשר במחלקה ב'.

זימלוויס נתן לעוד 12 נשים למות כדי לאשש את ההשערה שלו – יש פה שאלה אתית.

המפל גזר מהמקרה הזה – לא את שאלת ההוכחה המדעית אלא את עקרון האישוש וההפרכה, שהוא עיקרון חשוב גם במדעי החיים אבל גם במדעי החברה. כלומר אנחנו משערים ומקבלים אישוש להשערה, ועד שההסבר לא מופרך אנחנו מקבלים אותו. ההסבר תמיד יהיה כרוך בתופעות חברתיות.

אונתולוגיה – תורת היש, הישים בעולם.

אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה – איך אנחנו מכירים את הישים.

פמנומנלוגיה – הרושם שלנו מהתופעה בעולם. חוקרים חברתיים, בעיקר מקס ובר מדבר על הישים שאותם אנחנו צריכים להכיר, ומכירים דרך הפרצפציה. הכוונה לישים חברתיים.

המפל היה שייך לפוזיטיביזם הלוגי, החוג הוינאי, שרצו למצוא את הטכנולוגיה לטעון טענות פוזיטיביסטיות, שמתארות את המציאות אז איז. לקריה אמפירית עם תוקף עובדתי חזק. לא פנומנולוג.

הרצון לחשוב במונחים של חוקי טבע לגבי החברה התחיל בתחילת המאה ה-19.

קיטלה: אמר שאפשר לתאר את התנהגויות בני האדם באמצעות עקומת גאוס – פעמון, שעד אז השתמשו בו לתאר את תמונת הכוכבים. הפעמון מתאר את האדם האמצעי. אם נתאר התנהגות של בני אדם, למשל היגיינה או קשר בין היגיינה לבריאות – נקבל התפלגות כמו ההתפלגות הנורמלית, ונוכל לדבר על קשר בין 2 משתנים. נוכל לדבר על בני אדם לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה. כל כפר הוא לא ייחודי, אלא הקשר בין המשתנים מתקיים מעבר לקיום הקונטינגנטי של בני האדם.

משם התחילו לדבר על יישות גדולה יותר וכמה עשרות שנים אח"כ על חברה.

תקופת של שגשוג המספרים. כל הזמן ספרו ומדדו מידות והתנהגויות.

קונדאקט – האספקט המוסרי של ההתנהגות האנושית שלנו.

מתאם – רק בסוף המאה ה-19. אבל קיטלה מדבר על תופעות שניתן לראות אותן במספרים גדולים. ההתבוננות על בני אדם מנקודת מבט של מיקרו לא תיתן לנו את זה. צריך לאסוף מספרים רבים ואז נוכל להגיד משהו אמיתי שיש לו מעמד של חוק טבע על בני האדם.

שימוש בסטטיסטיקה התפתח מאוד בחברות הביטוח, וההסתברות הפכה להיות חזות המדע – באנגליה. אי אפשר להגיד טענה שהיא חוק טבע מבלי לבסס אותה על הסתכלות מספרית.

טיעון אינדוקטיבי.

 

סקירת הספרות- המסגרת התיאורטית

עולם התיאורטי שבו יושב המחקר, המושגים וההגדרות בתחום. התיאוריות או הגישות בתחום, תקופות בהתפתחות התחום. כל זה מחלצים מתוך ספרות המחקר של התחום. השפה, הנחות היסוד, משפטי אמת ושקר בשדה שלנו, הביקורת על השדה- מחוץ לו ובתוכו.

סוג אחר של סקירת הספרות הוא ללמוד על מחקרים אחרים קודמים, דומים במבנה או על תופעה מקבילה. מאמרים על השדה שלי ומחקרים על תופעות דומות.

בסופו של דבר צריכה להיעשות אינטגרציה של החומר שקראתי, איך מתוך זה אני מובילה אל נושא המחקר שלי. כלומר לא לציין באופן שיטתי מי כתב מה אלא לתכלל את זה.

לכתוב בתוך הספרות פרק המסביר כיצד התמות שלי מתקשרות לספרות בתחום.

אילו מקורות נבחר לקרוא? שלושה קריטריונים:

מי?- מי הם הכותבים המובילים בתחום והאוטוריטה בתחום הידע – לבדוק את מי מצטטים במבוא למחקרים בכתבי עת בתחום שלנו- ואז לקרוא אותם.

מתי?- מתי מחקר המחקר או הספר שבחרנו. המחקר צריך להכיל ספרות קלאסית בנושא וספרות חדשה, וממד אמצע.

מה? מה נחקר- מקור שהרלוונטיות שלו למחקר מאוד גבוהה כדי לכלול אותו גם עם הכותבים לא נחשבים מוכרים בתחום.

שאלת המחקר

מהי שאלת מחקר טובה? שאלה ברורה ומגדרת היטב,

ניתנת לאופרציונליזציה- כלומר איך בודקים את אותו דבר שאני בודקת. אם אני באה לבדוק אם יש שינוי מסוים- איך אני אבדוק את השינוי, מה מעיד על שינוי או היעדר שינוי. איפה נבדוק, מה נעשה באופן אופרטיבי כדי לבדוק שינוי, והאם זה מאפשר אכן להגדיר את השינוי שאנו בודקים.

הגדרת זמן המחקר- תקופת המחקר או התופעה שחוקרים- לחקור תופעה מסוימת בשנים אלו ואלו.

צריך לכתוב רקע להצעת המחקר, ולפני שכותבים הצעה צריך לעשות מחקר גישוש, לחפש בארכיונים או בשדה המחקר או בשניהם, ולהתחיל לגבש ידע על התחום.

במבוא של העבודה מביאים גם את הצד האישי, ואני, בגוף העבודה, תלוי בדיסצפלינה.

מתודולוגיה

איפה ומי? לעשות תיחום שדה המחקר, קבוצת הנחקרים.

מתי? פריודיזציה

איך? דרכי איסוף הנתונים, הצגה של מגוון מקורות אמפיריים ראשוניים ומשניים.

לתאר את פרקטיקות המחקר שהשתמשנו בהן לצורך המחקר, באיזה אופן השתמשנו בהן.

דרכי איסוף נתונים- לתאר איך אספנו את הנתונים. הקשת זמן רב כדי להגיע לאנשים, ליצירת אמון, להכנס לשדה המחקר.

בקרת איכות אמינות המחקר

סטנדרטים וקריטריונים לבדיקת איכות המחקר

מכשולים והטיות אפשריות

מכשולים במתודולוגיה

מכשולים שקשורים למחקר האיכותני

מכשולים באיסוף הנתונים

בעיות אתיות ורפלקסיביות

הנכות של כולנו

כולנו נכים. כל אחד ואחת מאתנו. אצל חלקנו הנכות נראית לעין ואינה ניתנת לטשטוש והסתרה ובאחרים הנכות מבוטאת בתכונות או בדפוסי חשיבה והתנהגות כאלו ואחרים. עוד כשהיינו ילדים לימדו אותנו שאף אחד אינו מושלם ולכל אחד ואחת מאתנו יש חזקות ויש חולשות.

למרות שאנחנו יודעים זאת ואין פה גילוי של חדשה מרעישה, כולנו בכל זאת פועלים בכל מרצנו על מנת להקהות ולהדחיק את הנכות שלנו. קשה לנו עם המחשבה שיש לנו נקודות תורפה ועוד יותר עם העובדה שמישהו עלול לגלות את הנכות שלנו וחלילה לסגת מלהעריך ולכבד אותנו בשל כך. בדיוק כמו חיות בג'ונגל, אנחנו מנסים להיראות הכי חזקים, חסונים ומצליחים שאנחנו יכולים. רק שלא ניפגע, שלא ניפול ולא נסתמן כחלשים או מסכנים. במציאות המודרנית שיצרנו לעצמנו- החזק שורד ואין מקום לשום נכות.

מצד אחד כולנו נכים באופן כזה או אחר, ומנגד אין הכלה והכרה בנכות בחברה שלנו ברמה שתאפשר לנו לחשוף ולהודות בנכות בפרהסיה. מצב אבסורדי זה יוצר מתח רב בקרב כל אחד ואחת מאתנו ולמעשה בחברה כולה. ידוע כי איש אינו מושלם ובכל זאת כולנו שואפים לשם ומתביישים בפגמים הקיימים בנו. היחס לנכות הוא כאל דבר בזוי, פגום שיש לטשטש או להסיר אותו מהחברה. בקרב מי שהנכות שלו חיצונית ומהווה מגבלה פיזית עבורו, הסבל הוא כפול. אדם בעל מוגבלות פיזית וקרוביו, סובלים מחוסר סובלנות ואי הכלה של הנכות ועקב כך נולדים מתחים ולחצים נפשיים משמעותיים.

כלומר, אם החברה הייתה מכילה את מי מאתנו שמוגבל פיזית באופן ראוי ומכבד, אז לא היינו עדים לתופעות של לחץ, חרדה ודיכאון בקרבם. ניתן לומר כי היחס של החברה אל הנכות, בין אם חיצונית או רגשית נפשית, הוא שקובע כיצד תשפיע הנכות על חיינו. בחברה סובלנית, מתחשבת ואמפטית אשר מקדשת את הדאגה והעזרה לאחר, כל אדם באשר הוא, ירגיש בטוח, אהוב ומוגן.

הכל תלוי בערכים השולטים בחברה. האם אנו חיים בחברה שמקדשת את הערבות ההדדית בינינו? את האכפתיות והדאגה לזולת? זו שאלה רטורית כמובן. כולנו יודעים שהחברה בה אנו חיים כיום מעריכה את העושר, הכבוד והשליטה יותר מכל. במקום דאגה ועזרה ישנה בינינו תחרות עקובה מדם על הישגים חומריים ושליטה. משחקים פוליטיים נבזיים שמנהלים את חיי הציבור גורמים לנו סבל רב ומיותר.

עלינו להתפכח כחברה ולהשליט על עטרת ראשנו את הערבות ההדדית, העזרה לאחר וההתחשבות בזולת. רק בחברה שבה אלו הערכים העליונים כולנו נרגיש טוב עם הנכות שלנו ודווקא היא שתקדם אותנו לעבר חיבור בינינו כדי להגיע להשלמה הדדית וחיים משותפים מוצלחים.

מהו הסוד ליחסים רומנטיים

היום יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה האנושות מוטרדת  בכל מה שקשור לטיב ואיכות היחסים בין בני הזוג, כדי להבין  מה יכול לחזק ביניהם את הקשר ומה עלול לשבש את הקשר ביניהם  לטווח ארוך.
מחקר שנערך באוניברסיטת אינדיאנה טוען כי מה שמשפיע על משך היחסים הרומנטיים  ואיכות הקשר  הוא החברות  החזקה, ולא איכות יחסי המין. חברות חזקה – היא המפתח ליחסים רומנטיים ארוכי טווח, והיא הבסיס למערכת יחסים יציבה שמובילה ליחסים מלאי אהבה, ובנוסף לכך, גורמת לסיפוק מיני. התברר, שלאנשים שמנסים לספק את הצרכים או הרצונות האישיים דרך יחסים עם בן הזוג, יש פחות סיכוי להחזיק לטווח ארוך.
ידוע כי  תקשורת לקוייה בין בני זוג גורמת לרגשות שליליים, מתח, תחרות והתנצחות ביניהם  שיוצרות תחושה של חוסר ביטחון  מגבירה את החשדנות המרירות חוסר הסיפוק ואף מחמירות את המצב הבריאותי.
על פי גישה זו  כאשר בני  הזוג חושבים ומאמינים שאת האושר והסיפוק ניתן לקבל באמצעות הבן/ת זוג, הציפייה שלהם  תהיה מבן הזוג שימלא את החסך. לאורך זמן , הציפייה הזו הולכת ומתמוססת  כיוון שהיא בלתי  הגיונית. בן/ת הזוג "מתרוקנים" לאורך זמן, וכך מערכת היחסים הולכת ומשתבשת, כיוון שהמילוי האמיתי אינו  בציפייה לקבל….מבן הזוג , אלא בגישה הפוכה.
כאשר מערכת היחסים מבוססת על ערך החברות, לאורך זמן הולך ונרקם קשר מיוחד במינו שמבוסס על המחשבה "מה  אני יכול להעניק לבן/ת הזוג שלי, איך עוד אפשר  לי לגרום לו/ה שמחה, מה עוד יכול להפתיע אותו/ה ולגרום לו/ה אושר." או אז מערכת היחסים  הזו תוביל  גם ליחסים מלאי סיפוק הן  בהתנהלות היומיומית והן בסיפוק המיני.
ההקשבה – לצורך של בן הזוג, הרצון למלא את הצורך הזה ממקום  אמיתי, זהו הכלי הבסיסי שאותו שחכמת הקבלה  מבקשת  ללמד כדי להכשיר את בני הזוג לבנות מערכת יחסים רומנטית, ארוכת טווח המבוססת על  ערך החברות, שהתוצאה שלו  היא האהבה.
כאשר אנחנו ניזונים מסרטים של הוליבוד, שיוצרים אשליה על המסך, האכזבה וקוצר הרוח להשיג את האשלייה הזו בחיים עצמם, מביאים בסופו של דבר למחשבה שאין מקום להמשך בזוגיות הנוכחית…..ומתפתים לחפש את האהבה (שבסרטים) במקום אחר.
כאשר לומדים להתבונן על הערך האמיתי " ואהבת לרעך"..שהוא בבסיס מערכת היחסים, ויודעים שצריך להשקיע מחשבה ורצון אמיתי להסב נחת רוח לבן/ת הזוג , או אז  לומדים לחוות את הזוגיות האמיתית והרומנטית.

בקשת סליחה

בן אדם לא אומר לשני "סליחה", אלא אם כן גרם לו פגיעה בגוף או בנפש, בכסף, או בכבודו. גם אז יש להבחין בשני דברים:

א) אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי. תדמיינו מצב שרואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו?

ב) אם אדם פגע רבות בשני, והוא מבקש ממנו סליחה, כאילו היה דבר קטן , אז ברור שלא סתם יסלח לו, כי הרי הוא גרם לו נזק גדול ועכשיו פשוט מבקש ממנו סליחה.

גם כשהאדם הולך לבקש סליחה מה' על עוונותיו, יש אותן הבחנות:

א) אם לא עשה כלום, אז על מה יש לבקש סליחה? אז או שהוא לא שפוי או שהוא מתלוצץ.

ב) הסליחה שצריך לבקש היא לפי גודל העבירה.

לכן, כשהאדם בא לבקש מה' שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו , עליו לחשוב במה בדיוק חטא כלפיו.

כי אם לא מרגיש שחטא, ומבקש סליחה וצועק, ובוכה, ומבקש בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע בו במשהו, זה צחוק.

לכן, כל מי שמבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה הסליחה, זה כאילו חטא בדבר של מה בכך. לכן באים עשרת ימי תשובה לפני יום כיפור, כדי שלפני שיבקש סליחה, ייתן לעצמו חשבון נפש על החטא.

והרי אין באדם מעשה, ומי שמאמין שאין עוד מלבדו, שהכל ממנו, אז זה כמו לבקש סליחה על משהו שלא הוא עשה אלא ה' עצמו עשה בו! זה נקרא להרשיע את הבורא.

אז במה החטא כלפי ה'? שאין בו מספיק אמונה שהכל באמת בא ממנו, ואין עוד מלבדו.

וכשמבקשים סליחה מאנשים בסגנון כללי של "מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו", מה יש בזה?

ייתכן ועושה זאת כי הנה עכשיו מתקרב יום כיפור וזה מה שמקובל אז נזרום עם העדר, או שרוצה לקנות לעצמו שקט נפשי בבקשת סליחה אבל ממשיך להתנהג באותו אופן יום למחרת, כי מעולם לא ממש הבין על מה ביקש סליחה. מי שפוגע באדם אחר, לא צריך להמתין ליום כיפור לבקש סליחה, ואם בכל זאת, מגיע יום כיפור ומחליט שיש מקום לבקש סליחה – אז כדאי לעשות זאת ממקום אמיתי וישירות לאדם שנפגע.

סליחה, זאת לא מילה ולא פעולה, אלא כוונה.

האנשים בחיינו

האנשים שמגיעים לחיינו ללוות אותנו בדרכנו, כל אחד בתורו, לעיתים בזוגות, לעיתים מנעורינו, הם משמשים עבורנו כאבני דרך חשובות למסע הלמידה שלנו על עצמנו.

למידה על קשרים בין אנשים היא הכי מסובכת, אולי הכי מעניינת, ואין זה מקרה שאדם נכנס לחיינו. כל אחד, מחוצה לנו, מביא משמעות בין אם בטוב , בין אם ברע, לנו יש בחירה אם להמשיך לשתף אותם בחיינו או שלא. ומאידך אם אדם אינו רוצה עוד להמשיך לקיים עימנו קשר, יש להניח לו, כנראה הסתיים תפקידו בחיינו, לשחרר והמקום הפנוי שהוא הותיר, יתמלא באדם חדש לקשר חדש ומשמעותי יותר. האנשים בחיינו חולפים על פנינו כאילו היינו רכבת שמורידה ומעלה נוסעים זמניים לזמן מוגבל, ויש את אלה שנשארים עד הסוף, לקשר ארוך ומאוד חשוב.

לעיתים נוחלים אכזבות קשות מהאנשים הכי יקרים, או פגיעות מאנשים שהסביבה החדשה שלהם השתלטה על מוחם ושינתה אותם עד לבלי היכר, ויש את המפתיעים לטובה שבכלל לא ציפו מהם, והם איתנים להסב לנו אושר, בכל מחיר, בכל מצב, ממש ערבות הדדית, תוך הקפדה על כבוד ואופטימיות, הקשבה והבנה… יש אנשים שהתנתקו לשנים או חודשים וביום בהיר חידשו הקשר והכל היה פשוט כאילו לא חלף זמן, הם מיד משלימים פערים, ללא טינה, פשוט ממשיכים…

האנשים בחיי, הגיעו בלי שהספקתי לבחור בהם, בפעם הראשונה שראיתי אותם בסעודה, הם היו כל כך מגובשים, הזמינו אותי, מבוכה וקנאה על הקשר היפה שהם בנו להם בחמימות, לא יכולתי שלא להיסחף לתוכם, רציתי להרגיש את החמימות שלהם, להיות חברה שלהם והלוואי ויקבלו אותי, מבטיחה לא להפריע, רק לשבת ביניהם עוד קצת…. התמדתי להגיע כשהזמינו והם קיבלו אותי שווה בין שווים, קשרים שהולכים ומתהדקים ממפגש למפגש, מעמיקים ומשרים ביטחון וכח לכלם באותה מידה. הסביבה היא הבחירה שלי, ואני בוחרת באנשים טובים, שמלמדים אותי את יופי החיבור, דרך דוגמאות אישיות בהתנהגותם הטבעית האיכפתית והזולתנית.

לא בשליטתי

כשהעננים מורידים גשמים על האדמה, זה לא בשליטתי,

כשהציפורים נודדות לארצות רחוקות , לא בשליטתי,

כשרוח חזקה נושבת, זה לא בשליטתי,

שנולדתי להוריי ולא לאחרים, זה לא בשליטתי,

שהשמש זורחת ומפיצה אור, לא בשליטתי,

שדמעה זולגת מעיני העצובה, גם לא בשליטתי,

הדבר היחיד שכן בשליטתי, הוא ההבנה  שהכל לא בשליטתי וכדאי לי מאוד לקבל כל מצב

בהסכמה ושהכל בסופו של דבר בא לטובתי…..

אמרו חכמים:

"אם תיתן לפרה סטייק רך ונוטף שאתה "מת עליו", היא לא תיגע בו. אבל אם תיתן לה עשב שהוא חסר טעם בשבילך, היא תאכל ממנו בתאווה גדולה".

תחליט אייך אתה רוצה לחיות, פרה או אדם.

החיים שאחרי המוות

כתוב – "עולם כמנהגו נוהג" .מה הוא פשר הכתוב הזה?

עכשיו שנראה לכול שהעולם סביבנו משתגע,והמידות שעל

פיהן בנינו את תפיסת החיים שלנו של  חסד, אמת,

צדק ושלום מתרוקנות מתוכן אמיתי,

על מה נבסס את הצביון האנושי שלנו?

אנחנו נצרכים להבין את סיבת ה"שיגעון"

וממנה נבין מנהגו של עולם.

הייתי כנועה

נולדתי למשפחה נורמטיבית לכל הדעות, אבל מגיל מאוד צעיר הפריע לי לראות את אימי במצב תמידי של עצבות, בכי, מסכנות ואומללות – זו היתה הפרשנות של עיני ילדה.

עם השנים סיגלתי לעצמי תפיסה שאעשה הכל על מנת שאמא תהיה מאושרת, אני ארפא אותה וכך ייפסקו הכאב והדמעות ואזכה אחרי הכל למקום מכובד בליבה.

כמעט בכל יום פקדתי את מיטתה, בודקת מה שלום העצבות, והנה היא שם מחכה לי … חסתי על אמי, על אזלת ידה במלחמת החיים שלה. שימחתי אותה, פינקתי אותה כשם שחלמתי שתפנק אותי, החלפתי את תפקידי בתפקידה .

חלפו השנים, בגרתי, התחתנתי, כאשר נחתמה הכתובה, חיי השתנו מקצה לקצה, הוא דרש בכל רגע התייחסות, העביר ביקורת פוגענית ופולשנית על כל דבר, העניש, שיחק ברגשותיי והתנכר לי, עלה בראשי רעיון שעבד עם אמא בילדות, אני אכנע , אתמוך, אכיל והנה כל השמחה תשוב חזרה. שנים של ויתורים, הפחתה טוטאלית מערך עצמי, תלותיות בכל רמ"ח איבריי. וזה רק הלך והחמיר….

היום ממרום גילי, ואכן חלפו להן לא מעט שנים, בכל שעה פנויה העסקתי את עצמי בלמידה וגמיעת כל חומר פסיכולוגי המתייחס לכניעות, וגיליתי לשמחתי שהיא אינה מחזיקה מעמד, גם לה יש תוקף ימי מדף, וברגע שנשברים הכלים – לא משחקים, התסכול שבכניעה הפך למרמור , ואח"כ לשנאה, ולגועל ולמעשה נועז כדוגמת פרידה מוחלטת מהמכניע!!

הכניעה לעולם לא תספק אהבה או הוקרה, נהפוך הוא, היא כלי משחית המבטל את הנפש , התרופה יכולה להיות בצורת עזרה חיצונית של שיחות, תהליך פקיחת עיניים, רצון גדול שיוביל לשינוי ואמונה עצמית, הקשבה לאינסטינקטים – הם יובילו אותך לדרך הנכונה.

ויתור הדדי, כבוד, חברות ותקשורת מביאים הצלחה ושגשוג לזוגיות.

מאחלת הצלחות אהבות רכות ונעימות….

קשר משפחתי

בימי הילדות גדלנו בין בתים, עצים ושדות עם מהווים משותפים, מחוברים אחד לשני, ללא חומות פנימיים וללא אגו, עם השנים הדורות התחלפו, וגדל דור חדש שלא ידע את קודמו, יש לנו נטייה להתרפק על העבר,
נוסטלגיה, אבל בחלוף השנים כל אחד ממשיך את חייו בסביבה שונה ובאופן טבעי, הסביבה היא גורם תורם או הורס, כל אחד מושפע ממנה , המחשבות והרצונות משתנים, האנשים שקרובים אלינו הם אנשים שקרובים פיזית ולא מי שקרוב אלינו ביולוגית, אבל אירועים משפחתיים לפעמים
מעוררים צורך ורצון מחדש כן להיפגש ולהתחבר מחדש, והריחוק של השנים נעלם כאילו לא חלפו השנים, מה כן נשאר , זה חוויות אישיות משותפות, זיכרונות, שלרוב מומתקים עם הזמן, וקשר של דם וביטחון של משפחתיות.

אל תחששו ליצור מחדש קשר משפחתי, אפילו שעברו הרבה שנים, כי בתת מודע לכל אחד יש משפחה שבלב, והיא נשארת חקוקה בתוך ליבנו, כי כך גדלנו, והיא לא נעלמת גם אם כל אחד עובר לסביבה אחרת, אפילו חו"ל , משהו בתוך האדם נשאר מושרש, וזה קשר של דם, אנשים שאליהם אנחנו שייכים מבלי לבחור, ולכן חשוב לתת זמן, מאמץ וכן להתחבר על פי דרישה או יוזמה אישית , יש בזה חמימות והרגשה של קשר שלא מאבד את טעמו לעולם, "לכן פנו לכם מהעסקים המדומים" ושימו לבכם לאהבה ולמשפחה המורחבת….