אם אתה פרפר, אל תישאר בלבוש גולם

לפעמים אנחנו מתאימים את עצמנו למשהו שלא גורם לנו אושר, כמי שנועל נעליים קטנות ואז מגלה שהן מונעות ממנו ללכת, לרוץ, לעוף… האושר לא כואב ולכן הוא לא יכול לדכא, או לשפשף, או לחסום את כניסת האוויר. אושר פירושו הרגשה של חופש, קלילות ובעלות על מעשינו. במקומות אחרים אושר הוא קשר בין אנשים, כמו למשל אצל בני ברוך.

הפסיכולוג האמריקאי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי מדגיש את הרעיון שאם נתרכז במשימה בגוף ונפש זה יכול לעורר בנו אושר, רעיון דומה מצאתי אצל הרב לייטמן. האם פועל במפעל מאושר בגלל המוצר שיוצא תחת ידיו בהכרח? יש מי שכן. הכל עניין של משמעות. ואם כן, האם זהו האושר שגורם רווחה פסיכולוגית, או שהוא נובע מזה שהנה עוד מוצר שמגדיל את ההכנסה החודשית שלי?

אפשר לומר שכמעט כולנו מתאימים עצמנו כמעט בכח להרבה פעולות שבשגרה, גם כשידוע לנו שהן לא גורמות לנו אושר, או כמו במקרה של הנעליים, כשזה עושה לנו יבלות.

אחת הסיבות לכך שאנחנו מתאימים את עצמנו היא הרגשת הביטחון. אם נמשיך את עניין הנעליים, ההורים קשרו לנו את השרוכים בקשר כפול כדי שלא יפתחו ונמעד. גם כשזה לחץ עלינו, הרגשנו ביטחון. ההרגשה הזאת לא משתנה כשאנחנו הופכים לאנשים בוגרים וזה יכול, פעמים רבות, להיות המניע של ההתנהלות שלנו בחיים, יותר מאשר מציאת האושר עצמו.

המוח שלנו לא כל כך מחבב שינוים, סיכונים או איומים. הוא זה שלוחש לנו "תתאים את עצמך גם אם זה לא עושה אותך מאושר. ביטחון זה הישרדות".

יש מי שממשיך את מערכת היחסים עם בן הזוג גם כשאהבה אינה שם, גם כשאין שותפות אמיתית ושלא לדבר על אושר. אצל רבים זה נובע מפחד להרגיש בדידות וזה גובר על כל רצון לאושר.

גם במקום העבודה רבים האנשים שמעדיפים לשמור על פרופיל נמוך, להוריד ציפיות, לוותר על מימוש כישורים, כדי להתאים למשרה. זה כמו לעשות דיאטה כדי להיכנס לבגד, במקום לקנות בגד שמתאים למידה שלנו. "לוותר בשביל לשרוד".

הסיסמה "האושר נמצא בתוכך ולא תלוי במה שבחוץ" יפה מאד כאשר הנפש חופשיה מטרדות של ביטחון ובדידות.

למרות שהמוח מתקשה בשינוים וזעזועים ומעדיף להישאר באזור הנוחות למרות שהוא מאד לא נוח, הוא מסוגל מבחינה גנטית להתמודד עם האתגרים ולשרוד אותם.

כדי להיות מאושרים, עלינו לקבל החלטות – להתפטר מהנעליים הלוחצות ולהעז ללכת יחפים. האהבה לא צריכה לכאוב, הצייתנות בעבודה שורפת אותנו ולפעמים צריך להתעמת עם מי שמכריע אותנו ולצאת דרך דלת הכניסה כדי לסלול דרך חדשה.

אז מה נעשה אם הנעליים לוחצות לנו ואיננו יכולים לחלוץ אותן?

כדי להיחלץ אנחנו צריכים:

להרים את עצמנו. לזכור את הדברים הטובים שבנו. גם אם נחלשנו, גם אם החלישו אותנו, לחזק את העובדה שזה לא חייב להיות כך. לזכור מה היינו ואיך, ומה רצינו לעשות לפני שהנעליים התחילו ללחוץ עלינו.

  1.      לדאוג לגב – לפנות לאנשים שיכולים לעזור לנו. להודות בחוסר אונים זאת לא בושה. זאת הצלה. בני משפחה וחברים, אנשי מקצוע. רק לא להישאר במקום הנוח והלוחץ. להקיף את עצמנו בתמיכה. זה יעזור לנו לתת את הצעד הראשון ואז ההמשך יהיה מאד קל.
  2.      לא לדחות יתר על המידה את קבלת החלטות והוצאתן לפועל. ככל שהנעליים ממשיכות ללחוץ, הנזק לרגליים (הרגלים) מחמיר.
  3.  לשטוף עצמנו בסביבה טובה יותר כמו כאן – http://www.michaellaitman.com/he

מה נרוויח?

מעבר ליכולת לשחרר את הכאב, נגלה את הכוחות שלנו שהחבאנו בארון זמן רב מדי. נגלה את עצמנו, את העוצמות שלנו, ודברים חדשים יפתחו בפנינו שלא חשבנו עליהם.

לא משנה כמה קטן הפתח, דרכו נכנס האור שמאיר את החשיכה.

צייר סוריאליסטי בלגי

רנה מגריט
צייר סוריאליסטי בלגי (מאה ה 20 ) שצייר מצבים אשלייתיים והזויים המבלבלים את הצופה וגורמים לנו לתהות האם המציאות שלנו אמיתית או אשלייתית, השאלה מחריפה לאור דבקותו בדיוק אקדמי של תיאור פרטי המציאות לצד השוני ביחסים בין חלקי המציאות, מבחינת פרופורציות, גודל, נפח מרקם והרלונטיות של ההקשרים בין חלקיה של המציאות כפי שמוכרת לנו.  שהרי אנו רגילים לחוות את המציאות לפי פרופורציות קבועות, ובהקשרים קבועים – סגנונו של מגריט מבלבל וגורם לאי שקט וחוסר נוחות למתבונן.   

René Magritte (1898-1967), belgischer Maler.

בציור הידוע "בנו של אדם" (1964) נראה גבר עם חליפה שחורה, מגבעת, ותפוח עץ ירוק המסתיר את פניו. נושא שהוא חזר עליו בדרכים מגוונות שוב ושוב.

הוא חי עד יום מותו עם אשתו האהובה ז'ורז'ט שתמכה בעבודתו הייחודית ועזרה לו לקבל ביטחון שלא לנטוש את דרכו ולהתמודד גם כאשר אינו מתקבל ע"י החברה או הביקורת.   

מטרתו של מגריט הייתה להראות ש"אין ולא קיימת מציאות אחת אמיתית" הכל בעיני המתבונן… האדם הצופה הוא שיוצר בתוכו את מה שרואות עיניו ונותן למציאות פירוש אישי. לעולם לא נוכל לדעת אם האדום (למשל) שאני רואה – הוא אותו אדום שאתה רואה. למרות שאנחנו "מצביעים על אותו צבע"…
"החדר המקשיב" – שצייר בשנות החמישים למאה הקודמת – הוא ריק לחלוטין, אך ממלא אותו תפוח עץ ירוק גדול הכל מצוייר לפי הכללים האקדמיים במידת דיוק מעוררת התפעלות למרות שמערערים את תפיסת המציאות שלנו. הסוריאליסטים, הוסיפו שמות ליצירותיהם שמבלבלות אותנו ומעוותות את האמת המוכרת לנו. לכן עולות בתוכנו שאלות קיומיות שמאיימות עלינו וגם מחייבות אותנו להתייחס מחדש לחיינו הנוחים כביכול. התפוח שאנחנו רגילים לראות בו מאכל שנוצר עבורנו ע'י הטבע הוא גם בעל משמעות סמלית של תוצאה המגיעה אחרי טרחה רבה מצידנו כמי שתורמים לו סביבה נאותה שבה יצמח ויגדל.

גם אנחנו תלויים בסביבה. ילד שזכה בילדותו לחום ואהבה ותנאים המקדמים אותו כמו חופש לשחק ולהתקבל ע'י משפחתו וסביבתו – יגדל ויהפוך לפרי בשל בבגרותו. וילד שלא זכה לכך יהיה תפוח קטן ולעיתים ישאר קטן ירוק ולא יבשיל לעולם… אפשר כמובן להתייחס לסמל של התפוח לפי סיפור הפיתוי התנכי של אדם וחוה, המזכיר לנו שכולנו נולדנו עם רצון לרדוף אחרי תענוגות ולברוח מפני יסורים –  כך נבראנו, ואנחנו נמצאים בעולם הזה כדי לעלות לדרגה גבוהה יותר של קיום ולתקן את עצמנו לרמת השפעה ונתינה .

סמים או מעגלים

”אני קמה בבוקר ולמה לי בעצם? אני אוכלת..יושנת….ככה פשוט!! לא יודעת מה התכלית שלי בחיים לאיפה אני צועדת..מה המטרה שלי בכלל? איך אני יכולה לעשות עוד משהו בחיי, להוסיף להם. מרגישה חוסר אונים מטורף!! קוראת אליכם לעזרה!!"

אם גם אתם חשים שיום ועוד יום עובר ככה, ורק לכאורה הכול בסדר. אבל בפנים אין שמחה או תחושה של טעם ומשמעות, הכתבה הזאת היא עבורכם: הפיצוץ הבא עומד כבר לפתחנו. לעומתו הבלאק פריידי יהיה משחק בארגז חול.  המרוץ לעונג הבא יעבור דרך הלגליזציה לשימוש בסם הקאנביס  כ"סם החיים". המרוץ כבר התחיל במדינות שפתחו את שעריהם ללגליזציה: **לקריאת הפוסט סרטים ירוקים

באירופה, הראשונה והידועה שבהן היא אמסטרדם שבהולנד. אורוגוואי נרשמה כמדינה הריבונית הראשונה החלוצה בתחום. במקביל לה הצטרפו גם  מדינות באמריקה הצפונית  כמו קולוראדו וושינגטון רק לאחרונה התבשרנו שקנדה הצטרפה כמדינה ריבונית שנייה.

ידן של מדינות רבות נוספות נטויה לאותו הכיוון, ובישראל קיים שרות אספקה של משווקים מורשים. ממחקרים  עדכניים מתברר: הטבע- שלנו זה רצון לקבל הנאה ותענוג הבורח מייסורים. בכמה עשרות השנים האחרונות הרצון לקבל תפח לממדים שדורשים תענוגות בתעצומות שלא הכרנו.
דיכאון-  זו הרגשה של ריקנות מתענוג באותו רצון לקבל המובילה אותנו  לייסורים. מצב דיכאון משמש קרקע פורייה לתחלואים רבים ממנה סובל היום אחוז הולך וגדל של בני האדם.
סמים- מהווים אחד מהאמצעים לבריחה מייסורים בעזרת ניתוק מהמציאות. סמים מכבים את הרצון למילוי של חיים ולכן בסופם הוא שמחמירים מצבי דיכאון.

השאלה של ”מה הטעם בחיי" נהייתה  לשאלת הדורות שנולדים לתוך שנות ה-2000 , והמענה לה מסתמן עכשיו: "שימוש חופשי בסמים".

השלב המקדים למלחמת השחרור בצפון

כוחות הצבא של שלטון וישי בסוריה מבינים שהכוחות שמולם חלשים והם מתארגנים למתקפת נגד. הצבא האוסטרלי נסוג ממטולה וכפר גילעדי והגדוד הבריטי הוכרע עי גדודי הטנקים הצרפתים.  כל הכוח הבריטי נסוג עד קווי ראש פינה המבוצרים ולא מפתיע שבכפר בניאס ומוגור מתעוררת שוב התקווה שיתהווה מצב המאפשר ביזת הישובים היהודים. מתוך שיחות של חברי קיבוץ דן עם תושבי בניאס ומוגור מתברר כי תושבי הכפרים ערים למתרחש ועוקבים אחרי נסיגת הכוחות הבריטים והמתקפות של המטוסים הצרפתיים על עמדות התותחים של הבריטים. הם מתמלאים תקווה לנפילת הישובים בידי הצרפתים ומתעורר מחדש רצונם להשתלט על רכושם.

אבל התגבורת של חטיבה מהאוגדה הבריטית העושה דרכה מהדרום אל חזית הצפון, כשאליה מצטרפים כוחות בריטים נוספים בהם הודים, טורפת את הקלפים והכפריים מתכנסים בכפריהם מאוכזבים מההתרחשויות. התגבורת הבריטית מצליחה לסגור על צבא וישי ממזרח ומצפון ומכריעה את מתקפת הנגד הצרפתית לטובת בריטניה. צבא וישי מבקש לעזוב דרך עכו, מבוקשו ניתן לו והשקט חוזר לאזור. בניאס והישובים חוזרים לשגרת חיי שכנות רגילים.

בניאס לאחר שחרור סוריה משליטה צרפתית ותקופת מלחמת השחרור

הדי המאבק הסורי עם הכרזת העצמאות ע'י נציגי "צרפת החופשית" כולל דרישת סמכויות ניהוליות בבניאס. הסגל הסורי המחזיק במשרות הזוטרות, במיוחד בין קוניטרה  לבניאס, מאוכלס צ'רקסים שעמדו לצד הצרפתים בעת מלחמתם בלאומנים הסורים. לכן, כשמוחלפים הצ'רקסים בנציגים סורים, הסגל המנהלי של נכבדי הכפר מתנגד (אך משתף פעולה) גם כאשר מפקד המשטרה הבכיר מכריז על רצונו ביחסי שכנות תקינים עם הישובים היהודים שעל הגבול. ואכן הכרזה זו מתורגמת  לפעולות ומעשים בחיי היום יום. ללא התנגדות בפועל של תושבי בניאס.

אלא שבהדרגה התנועה הסורית הלאומנית שמה קץ לתהליך ההתיידדות המתפתח.  לאחר הניצחון על הצרפתים, מאמצי השלטון של סוריה הלאומנית עסוקים בהסחת דעתם וזעמם של ההמונים המאוכזבים מהשלטון החדש ומדרבנת את אנשיה לנתב את כעס התושבים על מצבם – כלפי הישובים היהודים. במסגרת מאמצי השלטון הסורי להסיח את דעת ההמון מקשייהם – ולהפנות כעס ושנאה כלפי ישראל וישובי הגבול הצפוני – עורכים הסורים תמרון לאורך הגבול של הגליל העליון המזרחי הכולל את בניאס, שמגמתו הגלויה, איום על ישובי הגבול ולחץ על האו"ם הדן באותה עת בגורלה של הארץ. כחלק מהתרגיל, יוצאת חוליה מבניאס מתבססת על תל דן ומניפה עליו את הדגל הסורי.

שרה איגו

הספר של שרה איגו, הפכה את הדיסרטציה שלה לספר, שמצליח מאוד. בישראל לעומת ארה"ב אין תרבות של החזרת תודות ומנגד ניתן ללמוד שסטודנט בארה"ב מקבל תמיכה מרובה מהאקדמיה. כיום מקובל לבנות רשימת קונים/קוראי פוטנציאלים מראש באמצעות ניוזלטר. שרה לא עשתה שימוש בטכניקה כזו למיטב ידיעתי.

שרה מודה למוסדות שנעזרה בהם:

ארכיונים של העיירה שחקרה,

מכון להיסטוריה של העירה

מכון קינסי- נעזרה באנשים שהדריכו אותו, כיצד להכנס לארכיונים וכיצד להשתמש בהם.

מכון אוניברסיטאי.

החומר הארכיוני בלבד נשאב משמונה מוסדות שונים, מהם למדה על פרויקט מידלטאון ועל העירה מונסי עצמה. היא מודה לאנשי מחקר שעזרו לה, לעמיתים וקולוגות ללימודים, קבוצות למידה, הכתיבה היתה בסביבה תומכת. היא מודה לצוות המנהלי במחלקה שלה. כשסיימה את הדוקטורט נסעה למקום שבו כתבה את הספר, כל זה היה תחת מלגה. המסגרת הייתה תומכת ואפשרה לה אפיקים לפרסום והופעה בכנסים. היא מציינת את הכנסים בהם הופיע. איגו מסבירה שתהליך הכתיבה הוא קשה, ועליו להיות בדיאלוג עם קולגות. היא מודה להוצאה ולגורמים הקשורים בהפקת הספר. מודה לבסוף לבני משפחה. מתוך התודות שלה ניתן ללמוד מהו הקונטקסט ליצירת ספר מוצלח, כלומר שיהיה כתוב טוב (הצלחה מסחרית זה לוול אחר).

הכתיבה שלה החלה כבר בשלבים הראשונים של לימודי התזה והדוקטורט (כנראה בתהליך מתמשך). בכדי לכתוב לבסוף את הספר היה עליה להשיג ממון לזמן כתיבה.

פרק 2 של איגו

הפרק עוסק בתוצאות המחקר, הסקר נתפס כמתאר אחד לאחד את אמריקה. הסקר נערך בתקופה של שינוי רב, מהגרים, תיעוש, תזוזת אוכלוסייה בתוך ארה"ב/ הסקר התקבל מאוד כי הוא נחשב לאובייקטיבי, היו המון נתונים, מספרים כעובדות אבל איגו טוענת שהם לא רק רשמו ודיווחו אלא גם פרשו/ תרגמו את מה שראו. האופן שהזוג תיאר, או פיענחו את הנתונים הפכו להיות התפיסה של מהי אמריקה.ההתייחסות לאמריקאים כנושא למחקר, ולהסתכל עליהם כחברה רחוקה- מהלך אנתרופולוגי חדשני. הבחירה לחקור רק פרוטסטנטים לבנים והבחירה במנסי שהיתה יחסית הומוגנית, מתוך צורך להרחיק את כל הקבוצות האחרות- זה בסופו של דבר הסיט את המחקר מלשקף מציאות כלשהי הטיפוסי- במובן של ייחודי הפך כאן לנורמלי, כלומר לרגיל ולממוצע. מכיוון שהיתה זו תקופה של שינויים רבים הסקר מאוד הרגיע את האמריקאים והם מצאו בו עניין רב- זה אמר להם מהם, ומה מאפיין אותם וגם אמר משהו שרצו לשמוע. הסתבר לכלום שאמריקה היא בכללה לבנים פרוטסטניטים וזה מה שהם רצו לדעת על עצמם. הביקורת על המחקר היתה לגבי שיטת המחקר של תצפית משתתפת, ולא על התוכן.

הסקר הזה, הפופולריות שלו, החלת מידלטאון על כל אמריקה מראה כיצד הנתונים הבנו את התפיסה של מהי אמריקה, מה צריכה להיות אמריקה, כל עיירה או אזרח שלא עונים על ההגדרה הזו, הם למעשה שייכים לשוליים. הסקר יצר את הקונספט של "מהו אמריקאי" ויצר קונספט שאותו הם רצו לקבל בעצם. הם לא רצו לגלות שאמריקה היא תערובת של כושים, יהודים, קתולים, עניים, עשירים פועלים, מנהלים, פרוטסטנטים וכו' וכו'. תגובת תושבי מונסי- בתחילה הם לא אהבו את החשיפה אבל כעבור זמן הם אמצו את אפיוני הסקר כמאפייני מונסי והם שכחו שיש בעיירה גם עוני גם קבוצות אתניות שונות. השבועון LIFE בא וצילם במונסי ואז בתמונות ראו עוני, כושים, נשים פועלות וכד' שכולם כבר שכחו שיש בעיר.

האדם הממוצע

בסוציולוגיה שואלים מתי התחיל המחקר החברתי הראשון. זימלוויס – רופא נשים שעבד בבית חולים ושם לב שבמחלקה א' נשים אחרי לידה מתות יותר מאשר במחלקה ב'.

זימלוויס נתן לעוד 12 נשים למות כדי לאשש את ההשערה שלו – יש פה שאלה אתית.

המפל גזר מהמקרה הזה – לא את שאלת ההוכחה המדעית אלא את עקרון האישוש וההפרכה, שהוא עיקרון חשוב גם במדעי החיים אבל גם במדעי החברה. כלומר אנחנו משערים ומקבלים אישוש להשערה, ועד שההסבר לא מופרך אנחנו מקבלים אותו. ההסבר תמיד יהיה כרוך בתופעות חברתיות.

אונתולוגיה – תורת היש, הישים בעולם.

אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה – איך אנחנו מכירים את הישים.

פמנומנלוגיה – הרושם שלנו מהתופעה בעולם. חוקרים חברתיים, בעיקר מקס ובר מדבר על הישים שאותם אנחנו צריכים להכיר, ומכירים דרך הפרצפציה. הכוונה לישים חברתיים.

המפל היה שייך לפוזיטיביזם הלוגי, החוג הוינאי, שרצו למצוא את הטכנולוגיה לטעון טענות פוזיטיביסטיות, שמתארות את המציאות אז איז. לקריה אמפירית עם תוקף עובדתי חזק. לא פנומנולוג.

הרצון לחשוב במונחים של חוקי טבע לגבי החברה התחיל בתחילת המאה ה-19.

קיטלה: אמר שאפשר לתאר את התנהגויות בני האדם באמצעות עקומת גאוס – פעמון, שעד אז השתמשו בו לתאר את תמונת הכוכבים. הפעמון מתאר את האדם האמצעי. אם נתאר התנהגות של בני אדם, למשל היגיינה או קשר בין היגיינה לבריאות – נקבל התפלגות כמו ההתפלגות הנורמלית, ונוכל לדבר על קשר בין 2 משתנים. נוכל לדבר על בני אדם לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה. כל כפר הוא לא ייחודי, אלא הקשר בין המשתנים מתקיים מעבר לקיום הקונטינגנטי של בני האדם.

משם התחילו לדבר על יישות גדולה יותר וכמה עשרות שנים אח"כ על חברה.

תקופת של שגשוג המספרים. כל הזמן ספרו ומדדו מידות והתנהגויות.

קונדאקט – האספקט המוסרי של ההתנהגות האנושית שלנו.

מתאם – רק בסוף המאה ה-19. אבל קיטלה מדבר על תופעות שניתן לראות אותן במספרים גדולים. ההתבוננות על בני אדם מנקודת מבט של מיקרו לא תיתן לנו את זה. צריך לאסוף מספרים רבים ואז נוכל להגיד משהו אמיתי שיש לו מעמד של חוק טבע על בני האדם.

שימוש בסטטיסטיקה התפתח מאוד בחברות הביטוח, וההסתברות הפכה להיות חזות המדע – באנגליה. אי אפשר להגיד טענה שהיא חוק טבע מבלי לבסס אותה על הסתכלות מספרית.

טיעון אינדוקטיבי.

 

סקירת הספרות- המסגרת התיאורטית

עולם התיאורטי שבו יושב המחקר, המושגים וההגדרות בתחום. התיאוריות או הגישות בתחום, תקופות בהתפתחות התחום. כל זה מחלצים מתוך ספרות המחקר של התחום. השפה, הנחות היסוד, משפטי אמת ושקר בשדה שלנו, הביקורת על השדה- מחוץ לו ובתוכו.

סוג אחר של סקירת הספרות הוא ללמוד על מחקרים אחרים קודמים, דומים במבנה או על תופעה מקבילה. מאמרים על השדה שלי ומחקרים על תופעות דומות.

בסופו של דבר צריכה להיעשות אינטגרציה של החומר שקראתי, איך מתוך זה אני מובילה אל נושא המחקר שלי. כלומר לא לציין באופן שיטתי מי כתב מה אלא לתכלל את זה.

לכתוב בתוך הספרות פרק המסביר כיצד התמות שלי מתקשרות לספרות בתחום.

אילו מקורות נבחר לקרוא? שלושה קריטריונים:

מי?- מי הם הכותבים המובילים בתחום והאוטוריטה בתחום הידע – לבדוק את מי מצטטים במבוא למחקרים בכתבי עת בתחום שלנו- ואז לקרוא אותם.

מתי?- מתי מחקר המחקר או הספר שבחרנו. המחקר צריך להכיל ספרות קלאסית בנושא וספרות חדשה, וממד אמצע.

מה? מה נחקר- מקור שהרלוונטיות שלו למחקר מאוד גבוהה כדי לכלול אותו גם עם הכותבים לא נחשבים מוכרים בתחום.

שאלת המחקר

מהי שאלת מחקר טובה? שאלה ברורה ומגדרת היטב,

ניתנת לאופרציונליזציה- כלומר איך בודקים את אותו דבר שאני בודקת. אם אני באה לבדוק אם יש שינוי מסוים- איך אני אבדוק את השינוי, מה מעיד על שינוי או היעדר שינוי. איפה נבדוק, מה נעשה באופן אופרטיבי כדי לבדוק שינוי, והאם זה מאפשר אכן להגדיר את השינוי שאנו בודקים.

הגדרת זמן המחקר- תקופת המחקר או התופעה שחוקרים- לחקור תופעה מסוימת בשנים אלו ואלו.

צריך לכתוב רקע להצעת המחקר, ולפני שכותבים הצעה צריך לעשות מחקר גישוש, לחפש בארכיונים או בשדה המחקר או בשניהם, ולהתחיל לגבש ידע על התחום.

במבוא של העבודה מביאים גם את הצד האישי, ואני, בגוף העבודה, תלוי בדיסצפלינה.

מתודולוגיה

איפה ומי? לעשות תיחום שדה המחקר, קבוצת הנחקרים.

מתי? פריודיזציה

איך? דרכי איסוף הנתונים, הצגה של מגוון מקורות אמפיריים ראשוניים ומשניים.

לתאר את פרקטיקות המחקר שהשתמשנו בהן לצורך המחקר, באיזה אופן השתמשנו בהן.

דרכי איסוף נתונים- לתאר איך אספנו את הנתונים. הקשת זמן רב כדי להגיע לאנשים, ליצירת אמון, להכנס לשדה המחקר.

בקרת איכות אמינות המחקר

סטנדרטים וקריטריונים לבדיקת איכות המחקר

מכשולים והטיות אפשריות

מכשולים במתודולוגיה

מכשולים שקשורים למחקר האיכותני

מכשולים באיסוף הנתונים

בעיות אתיות ורפלקסיביות

הנכות של כולנו

כולנו נכים. כל אחד ואחת מאתנו. אצל חלקנו הנכות נראית לעין ואינה ניתנת לטשטוש והסתרה ובאחרים הנכות מבוטאת בתכונות או בדפוסי חשיבה והתנהגות כאלו ואחרים. עוד כשהיינו ילדים לימדו אותנו שאף אחד אינו מושלם ולכל אחד ואחת מאתנו יש חזקות ויש חולשות.

למרות שאנחנו יודעים זאת ואין פה גילוי של חדשה מרעישה, כולנו בכל זאת פועלים בכל מרצנו על מנת להקהות ולהדחיק את הנכות שלנו. קשה לנו עם המחשבה שיש לנו נקודות תורפה ועוד יותר עם העובדה שמישהו עלול לגלות את הנכות שלנו וחלילה לסגת מלהעריך ולכבד אותנו בשל כך. בדיוק כמו חיות בג'ונגל, אנחנו מנסים להיראות הכי חזקים, חסונים ומצליחים שאנחנו יכולים. רק שלא ניפגע, שלא ניפול ולא נסתמן כחלשים או מסכנים. במציאות המודרנית שיצרנו לעצמנו- החזק שורד ואין מקום לשום נכות.

מצד אחד כולנו נכים באופן כזה או אחר, ומנגד אין הכלה והכרה בנכות בחברה שלנו ברמה שתאפשר לנו לחשוף ולהודות בנכות בפרהסיה. מצב אבסורדי זה יוצר מתח רב בקרב כל אחד ואחת מאתנו ולמעשה בחברה כולה. ידוע כי איש אינו מושלם ובכל זאת כולנו שואפים לשם ומתביישים בפגמים הקיימים בנו. היחס לנכות הוא כאל דבר בזוי, פגום שיש לטשטש או להסיר אותו מהחברה. בקרב מי שהנכות שלו חיצונית ומהווה מגבלה פיזית עבורו, הסבל הוא כפול. אדם בעל מוגבלות פיזית וקרוביו, סובלים מחוסר סובלנות ואי הכלה של הנכות ועקב כך נולדים מתחים ולחצים נפשיים משמעותיים.

כלומר, אם החברה הייתה מכילה את מי מאתנו שמוגבל פיזית באופן ראוי ומכבד, אז לא היינו עדים לתופעות של לחץ, חרדה ודיכאון בקרבם. ניתן לומר כי היחס של החברה אל הנכות, בין אם חיצונית או רגשית נפשית, הוא שקובע כיצד תשפיע הנכות על חיינו. בחברה סובלנית, מתחשבת ואמפטית אשר מקדשת את הדאגה והעזרה לאחר, כל אדם באשר הוא, ירגיש בטוח, אהוב ומוגן.

הכל תלוי בערכים השולטים בחברה. האם אנו חיים בחברה שמקדשת את הערבות ההדדית בינינו? את האכפתיות והדאגה לזולת? זו שאלה רטורית כמובן. כולנו יודעים שהחברה בה אנו חיים כיום מעריכה את העושר, הכבוד והשליטה יותר מכל. במקום דאגה ועזרה ישנה בינינו תחרות עקובה מדם על הישגים חומריים ושליטה. משחקים פוליטיים נבזיים שמנהלים את חיי הציבור גורמים לנו סבל רב ומיותר.

עלינו להתפכח כחברה ולהשליט על עטרת ראשנו את הערבות ההדדית, העזרה לאחר וההתחשבות בזולת. רק בחברה שבה אלו הערכים העליונים כולנו נרגיש טוב עם הנכות שלנו ודווקא היא שתקדם אותנו לעבר חיבור בינינו כדי להגיע להשלמה הדדית וחיים משותפים מוצלחים.

מהו הסוד ליחסים רומנטיים

היום יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה האנושות מוטרדת  בכל מה שקשור לטיב ואיכות היחסים בין בני הזוג, כדי להבין  מה יכול לחזק ביניהם את הקשר ומה עלול לשבש את הקשר ביניהם  לטווח ארוך.
מחקר שנערך באוניברסיטת אינדיאנה טוען כי מה שמשפיע על משך היחסים הרומנטיים  ואיכות הקשר  הוא החברות  החזקה, ולא איכות יחסי המין. חברות חזקה – היא המפתח ליחסים רומנטיים ארוכי טווח, והיא הבסיס למערכת יחסים יציבה שמובילה ליחסים מלאי אהבה, ובנוסף לכך, גורמת לסיפוק מיני. התברר, שלאנשים שמנסים לספק את הצרכים או הרצונות האישיים דרך יחסים עם בן הזוג, יש פחות סיכוי להחזיק לטווח ארוך.
ידוע כי  תקשורת לקוייה בין בני זוג גורמת לרגשות שליליים, מתח, תחרות והתנצחות ביניהם  שיוצרות תחושה של חוסר ביטחון  מגבירה את החשדנות המרירות חוסר הסיפוק ואף מחמירות את המצב הבריאותי.
על פי גישה זו  כאשר בני  הזוג חושבים ומאמינים שאת האושר והסיפוק ניתן לקבל באמצעות הבן/ת זוג, הציפייה שלהם  תהיה מבן הזוג שימלא את החסך. לאורך זמן , הציפייה הזו הולכת ומתמוססת  כיוון שהיא בלתי  הגיונית. בן/ת הזוג "מתרוקנים" לאורך זמן, וכך מערכת היחסים הולכת ומשתבשת, כיוון שהמילוי האמיתי אינו  בציפייה לקבל….מבן הזוג , אלא בגישה הפוכה.
כאשר מערכת היחסים מבוססת על ערך החברות, לאורך זמן הולך ונרקם קשר מיוחד במינו שמבוסס על המחשבה "מה  אני יכול להעניק לבן/ת הזוג שלי, איך עוד אפשר  לי לגרום לו/ה שמחה, מה עוד יכול להפתיע אותו/ה ולגרום לו/ה אושר." או אז מערכת היחסים  הזו תוביל  גם ליחסים מלאי סיפוק הן  בהתנהלות היומיומית והן בסיפוק המיני.
ההקשבה – לצורך של בן הזוג, הרצון למלא את הצורך הזה ממקום  אמיתי, זהו הכלי הבסיסי שאותו שחכמת הקבלה  מבקשת  ללמד כדי להכשיר את בני הזוג לבנות מערכת יחסים רומנטית, ארוכת טווח המבוססת על  ערך החברות, שהתוצאה שלו  היא האהבה.
כאשר אנחנו ניזונים מסרטים של הוליבוד, שיוצרים אשליה על המסך, האכזבה וקוצר הרוח להשיג את האשלייה הזו בחיים עצמם, מביאים בסופו של דבר למחשבה שאין מקום להמשך בזוגיות הנוכחית…..ומתפתים לחפש את האהבה (שבסרטים) במקום אחר.
כאשר לומדים להתבונן על הערך האמיתי " ואהבת לרעך"..שהוא בבסיס מערכת היחסים, ויודעים שצריך להשקיע מחשבה ורצון אמיתי להסב נחת רוח לבן/ת הזוג , או אז  לומדים לחוות את הזוגיות האמיתית והרומנטית.

בקשת סליחה

בן אדם לא אומר לשני "סליחה", אלא אם כן גרם לו פגיעה בגוף או בנפש, בכסף, או בכבודו. גם אז יש להבחין בשני דברים:

א) אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי. תדמיינו מצב שרואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו?

ב) אם אדם פגע רבות בשני, והוא מבקש ממנו סליחה, כאילו היה דבר קטן , אז ברור שלא סתם יסלח לו, כי הרי הוא גרם לו נזק גדול ועכשיו פשוט מבקש ממנו סליחה.

גם כשהאדם הולך לבקש סליחה מה' על עוונותיו, יש אותן הבחנות:

א) אם לא עשה כלום, אז על מה יש לבקש סליחה? אז או שהוא לא שפוי או שהוא מתלוצץ.

ב) הסליחה שצריך לבקש היא לפי גודל העבירה.

לכן, כשהאדם בא לבקש מה' שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו , עליו לחשוב במה בדיוק חטא כלפיו.

כי אם לא מרגיש שחטא, ומבקש סליחה וצועק, ובוכה, ומבקש בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע בו במשהו, זה צחוק.

לכן, כל מי שמבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה הסליחה, זה כאילו חטא בדבר של מה בכך. לכן באים עשרת ימי תשובה לפני יום כיפור, כדי שלפני שיבקש סליחה, ייתן לעצמו חשבון נפש על החטא.

והרי אין באדם מעשה, ומי שמאמין שאין עוד מלבדו, שהכל ממנו, אז זה כמו לבקש סליחה על משהו שלא הוא עשה אלא ה' עצמו עשה בו! זה נקרא להרשיע את הבורא.

אז במה החטא כלפי ה'? שאין בו מספיק אמונה שהכל באמת בא ממנו, ואין עוד מלבדו.

וכשמבקשים סליחה מאנשים בסגנון כללי של "מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו", מה יש בזה?

ייתכן ועושה זאת כי הנה עכשיו מתקרב יום כיפור וזה מה שמקובל אז נזרום עם העדר, או שרוצה לקנות לעצמו שקט נפשי בבקשת סליחה אבל ממשיך להתנהג באותו אופן יום למחרת, כי מעולם לא ממש הבין על מה ביקש סליחה. מי שפוגע באדם אחר, לא צריך להמתין ליום כיפור לבקש סליחה, ואם בכל זאת, מגיע יום כיפור ומחליט שיש מקום לבקש סליחה – אז כדאי לעשות זאת ממקום אמיתי וישירות לאדם שנפגע.

סליחה, זאת לא מילה ולא פעולה, אלא כוונה.