לפעמים אנחנו מתאימים את עצמנו למשהו שלא גורם לנו אושר, כמי שנועל נעליים קטנות ואז מגלה שהן מונעות ממנו ללכת, לרוץ, לעוף… האושר לא כואב ולכן הוא לא יכול לדכא, או לשפשף, או לחסום את כניסת האוויר. אושר פירושו הרגשה של חופש, קלילות ובעלות על מעשינו. במקומות אחרים אושר הוא קשר בין אנשים, כמו למשל אצל בני ברוך.
הפסיכולוג האמריקאי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי מדגיש את הרעיון שאם נתרכז במשימה בגוף ונפש זה יכול לעורר בנו אושר, רעיון דומה מצאתי אצל הרב לייטמן. האם פועל במפעל מאושר בגלל המוצר שיוצא תחת ידיו בהכרח? יש מי שכן. הכל עניין של משמעות. ואם כן, האם זהו האושר שגורם רווחה פסיכולוגית, או שהוא נובע מזה שהנה עוד מוצר שמגדיל את ההכנסה החודשית שלי?
אפשר לומר שכמעט כולנו מתאימים עצמנו כמעט בכח להרבה פעולות שבשגרה, גם כשידוע לנו שהן לא גורמות לנו אושר, או כמו במקרה של הנעליים, כשזה עושה לנו יבלות.
אחת הסיבות לכך שאנחנו מתאימים את עצמנו היא הרגשת הביטחון. אם נמשיך את עניין הנעליים, ההורים קשרו לנו את השרוכים בקשר כפול כדי שלא יפתחו ונמעד. גם כשזה לחץ עלינו, הרגשנו ביטחון. ההרגשה הזאת לא משתנה כשאנחנו הופכים לאנשים בוגרים וזה יכול, פעמים רבות, להיות המניע של ההתנהלות שלנו בחיים, יותר מאשר מציאת האושר עצמו.
המוח שלנו לא כל כך מחבב שינוים, סיכונים או איומים. הוא זה שלוחש לנו "תתאים את עצמך גם אם זה לא עושה אותך מאושר. ביטחון זה הישרדות".
יש מי שממשיך את מערכת היחסים עם בן הזוג גם כשאהבה אינה שם, גם כשאין שותפות אמיתית ושלא לדבר על אושר. אצל רבים זה נובע מפחד להרגיש בדידות וזה גובר על כל רצון לאושר.
גם במקום העבודה רבים האנשים שמעדיפים לשמור על פרופיל נמוך, להוריד ציפיות, לוותר על מימוש כישורים, כדי להתאים למשרה. זה כמו לעשות דיאטה כדי להיכנס לבגד, במקום לקנות בגד שמתאים למידה שלנו. "לוותר בשביל לשרוד".
הסיסמה "האושר נמצא בתוכך ולא תלוי במה שבחוץ" יפה מאד כאשר הנפש חופשיה מטרדות של ביטחון ובדידות.
למרות שהמוח מתקשה בשינוים וזעזועים ומעדיף להישאר באזור הנוחות למרות שהוא מאד לא נוח, הוא מסוגל מבחינה גנטית להתמודד עם האתגרים ולשרוד אותם.
כדי להיות מאושרים, עלינו לקבל החלטות – להתפטר מהנעליים הלוחצות ולהעז ללכת יחפים. האהבה לא צריכה לכאוב, הצייתנות בעבודה שורפת אותנו ולפעמים צריך להתעמת עם מי שמכריע אותנו ולצאת דרך דלת הכניסה כדי לסלול דרך חדשה.
אז מה נעשה אם הנעליים לוחצות לנו ואיננו יכולים לחלוץ אותן?
כדי להיחלץ אנחנו צריכים:
להרים את עצמנו. לזכור את הדברים הטובים שבנו. גם אם נחלשנו, גם אם החלישו אותנו, לחזק את העובדה שזה לא חייב להיות כך. לזכור מה היינו ואיך, ומה רצינו לעשות לפני שהנעליים התחילו ללחוץ עלינו.
- לדאוג לגב – לפנות לאנשים שיכולים לעזור לנו. להודות בחוסר אונים זאת לא בושה. זאת הצלה. בני משפחה וחברים, אנשי מקצוע. רק לא להישאר במקום הנוח והלוחץ. להקיף את עצמנו בתמיכה. זה יעזור לנו לתת את הצעד הראשון ואז ההמשך יהיה מאד קל.
- לא לדחות יתר על המידה את קבלת החלטות והוצאתן לפועל. ככל שהנעליים ממשיכות ללחוץ, הנזק לרגליים (הרגלים) מחמיר.
- לשטוף עצמנו בסביבה טובה יותר כמו כאן – http://www.michaellaitman.com/he
מה נרוויח?
מעבר ליכולת לשחרר את הכאב, נגלה את הכוחות שלנו שהחבאנו בארון זמן רב מדי. נגלה את עצמנו, את העוצמות שלנו, ודברים חדשים יפתחו בפנינו שלא חשבנו עליהם.
לא משנה כמה קטן הפתח, דרכו נכנס האור שמאיר את החשיכה.
