ארכיון מחבר: גדי

אם אתה פרפר, אל תישאר בלבוש גולם

לפעמים אנחנו מתאימים את עצמנו למשהו שלא גורם לנו אושר, כמי שנועל נעליים קטנות ואז מגלה שהן מונעות ממנו ללכת, לרוץ, לעוף… האושר לא כואב ולכן הוא לא יכול לדכא, או לשפשף, או לחסום את כניסת האוויר. אושר פירושו הרגשה של חופש, קלילות ובעלות על מעשינו. במקומות אחרים אושר הוא קשר בין אנשים, כמו למשל אצל בני ברוך.

הפסיכולוג האמריקאי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי מדגיש את הרעיון שאם נתרכז במשימה בגוף ונפש זה יכול לעורר בנו אושר, רעיון דומה מצאתי אצל הרב לייטמן. האם פועל במפעל מאושר בגלל המוצר שיוצא תחת ידיו בהכרח? יש מי שכן. הכל עניין של משמעות. ואם כן, האם זהו האושר שגורם רווחה פסיכולוגית, או שהוא נובע מזה שהנה עוד מוצר שמגדיל את ההכנסה החודשית שלי?

אפשר לומר שכמעט כולנו מתאימים עצמנו כמעט בכח להרבה פעולות שבשגרה, גם כשידוע לנו שהן לא גורמות לנו אושר, או כמו במקרה של הנעליים, כשזה עושה לנו יבלות.

אחת הסיבות לכך שאנחנו מתאימים את עצמנו היא הרגשת הביטחון. אם נמשיך את עניין הנעליים, ההורים קשרו לנו את השרוכים בקשר כפול כדי שלא יפתחו ונמעד. גם כשזה לחץ עלינו, הרגשנו ביטחון. ההרגשה הזאת לא משתנה כשאנחנו הופכים לאנשים בוגרים וזה יכול, פעמים רבות, להיות המניע של ההתנהלות שלנו בחיים, יותר מאשר מציאת האושר עצמו.

המוח שלנו לא כל כך מחבב שינוים, סיכונים או איומים. הוא זה שלוחש לנו "תתאים את עצמך גם אם זה לא עושה אותך מאושר. ביטחון זה הישרדות".

יש מי שממשיך את מערכת היחסים עם בן הזוג גם כשאהבה אינה שם, גם כשאין שותפות אמיתית ושלא לדבר על אושר. אצל רבים זה נובע מפחד להרגיש בדידות וזה גובר על כל רצון לאושר.

גם במקום העבודה רבים האנשים שמעדיפים לשמור על פרופיל נמוך, להוריד ציפיות, לוותר על מימוש כישורים, כדי להתאים למשרה. זה כמו לעשות דיאטה כדי להיכנס לבגד, במקום לקנות בגד שמתאים למידה שלנו. "לוותר בשביל לשרוד".

הסיסמה "האושר נמצא בתוכך ולא תלוי במה שבחוץ" יפה מאד כאשר הנפש חופשיה מטרדות של ביטחון ובדידות.

למרות שהמוח מתקשה בשינוים וזעזועים ומעדיף להישאר באזור הנוחות למרות שהוא מאד לא נוח, הוא מסוגל מבחינה גנטית להתמודד עם האתגרים ולשרוד אותם.

כדי להיות מאושרים, עלינו לקבל החלטות – להתפטר מהנעליים הלוחצות ולהעז ללכת יחפים. האהבה לא צריכה לכאוב, הצייתנות בעבודה שורפת אותנו ולפעמים צריך להתעמת עם מי שמכריע אותנו ולצאת דרך דלת הכניסה כדי לסלול דרך חדשה.

אז מה נעשה אם הנעליים לוחצות לנו ואיננו יכולים לחלוץ אותן?

כדי להיחלץ אנחנו צריכים:

להרים את עצמנו. לזכור את הדברים הטובים שבנו. גם אם נחלשנו, גם אם החלישו אותנו, לחזק את העובדה שזה לא חייב להיות כך. לזכור מה היינו ואיך, ומה רצינו לעשות לפני שהנעליים התחילו ללחוץ עלינו.

  1.      לדאוג לגב – לפנות לאנשים שיכולים לעזור לנו. להודות בחוסר אונים זאת לא בושה. זאת הצלה. בני משפחה וחברים, אנשי מקצוע. רק לא להישאר במקום הנוח והלוחץ. להקיף את עצמנו בתמיכה. זה יעזור לנו לתת את הצעד הראשון ואז ההמשך יהיה מאד קל.
  2.      לא לדחות יתר על המידה את קבלת החלטות והוצאתן לפועל. ככל שהנעליים ממשיכות ללחוץ, הנזק לרגליים (הרגלים) מחמיר.
  3.  לשטוף עצמנו בסביבה טובה יותר כמו כאן – http://www.michaellaitman.com/he

מה נרוויח?

מעבר ליכולת לשחרר את הכאב, נגלה את הכוחות שלנו שהחבאנו בארון זמן רב מדי. נגלה את עצמנו, את העוצמות שלנו, ודברים חדשים יפתחו בפנינו שלא חשבנו עליהם.

לא משנה כמה קטן הפתח, דרכו נכנס האור שמאיר את החשיכה.

צייר סוריאליסטי בלגי

רנה מגריט
צייר סוריאליסטי בלגי (מאה ה 20 ) שצייר מצבים אשלייתיים והזויים המבלבלים את הצופה וגורמים לנו לתהות האם המציאות שלנו אמיתית או אשלייתית, השאלה מחריפה לאור דבקותו בדיוק אקדמי של תיאור פרטי המציאות לצד השוני ביחסים בין חלקי המציאות, מבחינת פרופורציות, גודל, נפח מרקם והרלונטיות של ההקשרים בין חלקיה של המציאות כפי שמוכרת לנו.  שהרי אנו רגילים לחוות את המציאות לפי פרופורציות קבועות, ובהקשרים קבועים – סגנונו של מגריט מבלבל וגורם לאי שקט וחוסר נוחות למתבונן.   

René Magritte (1898-1967), belgischer Maler.

בציור הידוע "בנו של אדם" (1964) נראה גבר עם חליפה שחורה, מגבעת, ותפוח עץ ירוק המסתיר את פניו. נושא שהוא חזר עליו בדרכים מגוונות שוב ושוב.

הוא חי עד יום מותו עם אשתו האהובה ז'ורז'ט שתמכה בעבודתו הייחודית ועזרה לו לקבל ביטחון שלא לנטוש את דרכו ולהתמודד גם כאשר אינו מתקבל ע"י החברה או הביקורת.   

מטרתו של מגריט הייתה להראות ש"אין ולא קיימת מציאות אחת אמיתית" הכל בעיני המתבונן… האדם הצופה הוא שיוצר בתוכו את מה שרואות עיניו ונותן למציאות פירוש אישי. לעולם לא נוכל לדעת אם האדום (למשל) שאני רואה – הוא אותו אדום שאתה רואה. למרות שאנחנו "מצביעים על אותו צבע"…
"החדר המקשיב" – שצייר בשנות החמישים למאה הקודמת – הוא ריק לחלוטין, אך ממלא אותו תפוח עץ ירוק גדול הכל מצוייר לפי הכללים האקדמיים במידת דיוק מעוררת התפעלות למרות שמערערים את תפיסת המציאות שלנו. הסוריאליסטים, הוסיפו שמות ליצירותיהם שמבלבלות אותנו ומעוותות את האמת המוכרת לנו. לכן עולות בתוכנו שאלות קיומיות שמאיימות עלינו וגם מחייבות אותנו להתייחס מחדש לחיינו הנוחים כביכול. התפוח שאנחנו רגילים לראות בו מאכל שנוצר עבורנו ע'י הטבע הוא גם בעל משמעות סמלית של תוצאה המגיעה אחרי טרחה רבה מצידנו כמי שתורמים לו סביבה נאותה שבה יצמח ויגדל.

גם אנחנו תלויים בסביבה. ילד שזכה בילדותו לחום ואהבה ותנאים המקדמים אותו כמו חופש לשחק ולהתקבל ע'י משפחתו וסביבתו – יגדל ויהפוך לפרי בשל בבגרותו. וילד שלא זכה לכך יהיה תפוח קטן ולעיתים ישאר קטן ירוק ולא יבשיל לעולם… אפשר כמובן להתייחס לסמל של התפוח לפי סיפור הפיתוי התנכי של אדם וחוה, המזכיר לנו שכולנו נולדנו עם רצון לרדוף אחרי תענוגות ולברוח מפני יסורים –  כך נבראנו, ואנחנו נמצאים בעולם הזה כדי לעלות לדרגה גבוהה יותר של קיום ולתקן את עצמנו לרמת השפעה ונתינה .

סמים או מעגלים

”אני קמה בבוקר ולמה לי בעצם? אני אוכלת..יושנת….ככה פשוט!! לא יודעת מה התכלית שלי בחיים לאיפה אני צועדת..מה המטרה שלי בכלל? איך אני יכולה לעשות עוד משהו בחיי, להוסיף להם. מרגישה חוסר אונים מטורף!! קוראת אליכם לעזרה!!"

אם גם אתם חשים שיום ועוד יום עובר ככה, ורק לכאורה הכול בסדר. אבל בפנים אין שמחה או תחושה של טעם ומשמעות, הכתבה הזאת היא עבורכם: הפיצוץ הבא עומד כבר לפתחנו. לעומתו הבלאק פריידי יהיה משחק בארגז חול.  המרוץ לעונג הבא יעבור דרך הלגליזציה לשימוש בסם הקאנביס  כ"סם החיים". המרוץ כבר התחיל במדינות שפתחו את שעריהם ללגליזציה: **לקריאת הפוסט סרטים ירוקים

באירופה, הראשונה והידועה שבהן היא אמסטרדם שבהולנד. אורוגוואי נרשמה כמדינה הריבונית הראשונה החלוצה בתחום. במקביל לה הצטרפו גם  מדינות באמריקה הצפונית  כמו קולוראדו וושינגטון רק לאחרונה התבשרנו שקנדה הצטרפה כמדינה ריבונית שנייה.

ידן של מדינות רבות נוספות נטויה לאותו הכיוון, ובישראל קיים שרות אספקה של משווקים מורשים. ממחקרים  עדכניים מתברר: הטבע- שלנו זה רצון לקבל הנאה ותענוג הבורח מייסורים. בכמה עשרות השנים האחרונות הרצון לקבל תפח לממדים שדורשים תענוגות בתעצומות שלא הכרנו.
דיכאון-  זו הרגשה של ריקנות מתענוג באותו רצון לקבל המובילה אותנו  לייסורים. מצב דיכאון משמש קרקע פורייה לתחלואים רבים ממנה סובל היום אחוז הולך וגדל של בני האדם.
סמים- מהווים אחד מהאמצעים לבריחה מייסורים בעזרת ניתוק מהמציאות. סמים מכבים את הרצון למילוי של חיים ולכן בסופם הוא שמחמירים מצבי דיכאון.

השאלה של ”מה הטעם בחיי" נהייתה  לשאלת הדורות שנולדים לתוך שנות ה-2000 , והמענה לה מסתמן עכשיו: "שימוש חופשי בסמים".

השלב המקדים למלחמת השחרור בצפון

כוחות הצבא של שלטון וישי בסוריה מבינים שהכוחות שמולם חלשים והם מתארגנים למתקפת נגד. הצבא האוסטרלי נסוג ממטולה וכפר גילעדי והגדוד הבריטי הוכרע עי גדודי הטנקים הצרפתים.  כל הכוח הבריטי נסוג עד קווי ראש פינה המבוצרים ולא מפתיע שבכפר בניאס ומוגור מתעוררת שוב התקווה שיתהווה מצב המאפשר ביזת הישובים היהודים. מתוך שיחות של חברי קיבוץ דן עם תושבי בניאס ומוגור מתברר כי תושבי הכפרים ערים למתרחש ועוקבים אחרי נסיגת הכוחות הבריטים והמתקפות של המטוסים הצרפתיים על עמדות התותחים של הבריטים. הם מתמלאים תקווה לנפילת הישובים בידי הצרפתים ומתעורר מחדש רצונם להשתלט על רכושם.

אבל התגבורת של חטיבה מהאוגדה הבריטית העושה דרכה מהדרום אל חזית הצפון, כשאליה מצטרפים כוחות בריטים נוספים בהם הודים, טורפת את הקלפים והכפריים מתכנסים בכפריהם מאוכזבים מההתרחשויות. התגבורת הבריטית מצליחה לסגור על צבא וישי ממזרח ומצפון ומכריעה את מתקפת הנגד הצרפתית לטובת בריטניה. צבא וישי מבקש לעזוב דרך עכו, מבוקשו ניתן לו והשקט חוזר לאזור. בניאס והישובים חוזרים לשגרת חיי שכנות רגילים.

בניאס לאחר שחרור סוריה משליטה צרפתית ותקופת מלחמת השחרור

הדי המאבק הסורי עם הכרזת העצמאות ע'י נציגי "צרפת החופשית" כולל דרישת סמכויות ניהוליות בבניאס. הסגל הסורי המחזיק במשרות הזוטרות, במיוחד בין קוניטרה  לבניאס, מאוכלס צ'רקסים שעמדו לצד הצרפתים בעת מלחמתם בלאומנים הסורים. לכן, כשמוחלפים הצ'רקסים בנציגים סורים, הסגל המנהלי של נכבדי הכפר מתנגד (אך משתף פעולה) גם כאשר מפקד המשטרה הבכיר מכריז על רצונו ביחסי שכנות תקינים עם הישובים היהודים שעל הגבול. ואכן הכרזה זו מתורגמת  לפעולות ומעשים בחיי היום יום. ללא התנגדות בפועל של תושבי בניאס.

אלא שבהדרגה התנועה הסורית הלאומנית שמה קץ לתהליך ההתיידדות המתפתח.  לאחר הניצחון על הצרפתים, מאמצי השלטון של סוריה הלאומנית עסוקים בהסחת דעתם וזעמם של ההמונים המאוכזבים מהשלטון החדש ומדרבנת את אנשיה לנתב את כעס התושבים על מצבם – כלפי הישובים היהודים. במסגרת מאמצי השלטון הסורי להסיח את דעת ההמון מקשייהם – ולהפנות כעס ושנאה כלפי ישראל וישובי הגבול הצפוני – עורכים הסורים תמרון לאורך הגבול של הגליל העליון המזרחי הכולל את בניאס, שמגמתו הגלויה, איום על ישובי הגבול ולחץ על האו"ם הדן באותה עת בגורלה של הארץ. כחלק מהתרגיל, יוצאת חוליה מבניאס מתבססת על תל דן ומניפה עליו את הדגל הסורי.

שרה איגו

הספר של שרה איגו, הפכה את הדיסרטציה שלה לספר, שמצליח מאוד. בישראל לעומת ארה"ב אין תרבות של החזרת תודות ומנגד ניתן ללמוד שסטודנט בארה"ב מקבל תמיכה מרובה מהאקדמיה. כיום מקובל לבנות רשימת קונים/קוראי פוטנציאלים מראש באמצעות ניוזלטר. שרה לא עשתה שימוש בטכניקה כזו למיטב ידיעתי.

שרה מודה למוסדות שנעזרה בהם:

ארכיונים של העיירה שחקרה,

מכון להיסטוריה של העירה

מכון קינסי- נעזרה באנשים שהדריכו אותו, כיצד להכנס לארכיונים וכיצד להשתמש בהם.

מכון אוניברסיטאי.

החומר הארכיוני בלבד נשאב משמונה מוסדות שונים, מהם למדה על פרויקט מידלטאון ועל העירה מונסי עצמה. היא מודה לאנשי מחקר שעזרו לה, לעמיתים וקולוגות ללימודים, קבוצות למידה, הכתיבה היתה בסביבה תומכת. היא מודה לצוות המנהלי במחלקה שלה. כשסיימה את הדוקטורט נסעה למקום שבו כתבה את הספר, כל זה היה תחת מלגה. המסגרת הייתה תומכת ואפשרה לה אפיקים לפרסום והופעה בכנסים. היא מציינת את הכנסים בהם הופיע. איגו מסבירה שתהליך הכתיבה הוא קשה, ועליו להיות בדיאלוג עם קולגות. היא מודה להוצאה ולגורמים הקשורים בהפקת הספר. מודה לבסוף לבני משפחה. מתוך התודות שלה ניתן ללמוד מהו הקונטקסט ליצירת ספר מוצלח, כלומר שיהיה כתוב טוב (הצלחה מסחרית זה לוול אחר).

הכתיבה שלה החלה כבר בשלבים הראשונים של לימודי התזה והדוקטורט (כנראה בתהליך מתמשך). בכדי לכתוב לבסוף את הספר היה עליה להשיג ממון לזמן כתיבה.

פרק 2 של איגו

הפרק עוסק בתוצאות המחקר, הסקר נתפס כמתאר אחד לאחד את אמריקה. הסקר נערך בתקופה של שינוי רב, מהגרים, תיעוש, תזוזת אוכלוסייה בתוך ארה"ב/ הסקר התקבל מאוד כי הוא נחשב לאובייקטיבי, היו המון נתונים, מספרים כעובדות אבל איגו טוענת שהם לא רק רשמו ודיווחו אלא גם פרשו/ תרגמו את מה שראו. האופן שהזוג תיאר, או פיענחו את הנתונים הפכו להיות התפיסה של מהי אמריקה.ההתייחסות לאמריקאים כנושא למחקר, ולהסתכל עליהם כחברה רחוקה- מהלך אנתרופולוגי חדשני. הבחירה לחקור רק פרוטסטנטים לבנים והבחירה במנסי שהיתה יחסית הומוגנית, מתוך צורך להרחיק את כל הקבוצות האחרות- זה בסופו של דבר הסיט את המחקר מלשקף מציאות כלשהי הטיפוסי- במובן של ייחודי הפך כאן לנורמלי, כלומר לרגיל ולממוצע. מכיוון שהיתה זו תקופה של שינויים רבים הסקר מאוד הרגיע את האמריקאים והם מצאו בו עניין רב- זה אמר להם מהם, ומה מאפיין אותם וגם אמר משהו שרצו לשמוע. הסתבר לכלום שאמריקה היא בכללה לבנים פרוטסטניטים וזה מה שהם רצו לדעת על עצמם. הביקורת על המחקר היתה לגבי שיטת המחקר של תצפית משתתפת, ולא על התוכן.

הסקר הזה, הפופולריות שלו, החלת מידלטאון על כל אמריקה מראה כיצד הנתונים הבנו את התפיסה של מהי אמריקה, מה צריכה להיות אמריקה, כל עיירה או אזרח שלא עונים על ההגדרה הזו, הם למעשה שייכים לשוליים. הסקר יצר את הקונספט של "מהו אמריקאי" ויצר קונספט שאותו הם רצו לקבל בעצם. הם לא רצו לגלות שאמריקה היא תערובת של כושים, יהודים, קתולים, עניים, עשירים פועלים, מנהלים, פרוטסטנטים וכו' וכו'. תגובת תושבי מונסי- בתחילה הם לא אהבו את החשיפה אבל כעבור זמן הם אמצו את אפיוני הסקר כמאפייני מונסי והם שכחו שיש בעיירה גם עוני גם קבוצות אתניות שונות. השבועון LIFE בא וצילם במונסי ואז בתמונות ראו עוני, כושים, נשים פועלות וכד' שכולם כבר שכחו שיש בעיר.