ארכיון מחבר: admin

הנכות של כולנו

כולנו נכים. כל אחד ואחת מאתנו. אצל חלקנו הנכות נראית לעין ואינה ניתנת לטשטוש והסתרה ובאחרים הנכות מבוטאת בתכונות או בדפוסי חשיבה והתנהגות כאלו ואחרים. עוד כשהיינו ילדים לימדו אותנו שאף אחד אינו מושלם ולכל אחד ואחת מאתנו יש חזקות ויש חולשות.

למרות שאנחנו יודעים זאת ואין פה גילוי של חדשה מרעישה, כולנו בכל זאת פועלים בכל מרצנו על מנת להקהות ולהדחיק את הנכות שלנו. קשה לנו עם המחשבה שיש לנו נקודות תורפה ועוד יותר עם העובדה שמישהו עלול לגלות את הנכות שלנו וחלילה לסגת מלהעריך ולכבד אותנו בשל כך. בדיוק כמו חיות בג'ונגל, אנחנו מנסים להיראות הכי חזקים, חסונים ומצליחים שאנחנו יכולים. רק שלא ניפגע, שלא ניפול ולא נסתמן כחלשים או מסכנים. במציאות המודרנית שיצרנו לעצמנו- החזק שורד ואין מקום לשום נכות.

מצד אחד כולנו נכים באופן כזה או אחר, ומנגד אין הכלה והכרה בנכות בחברה שלנו ברמה שתאפשר לנו לחשוף ולהודות בנכות בפרהסיה. מצב אבסורדי זה יוצר מתח רב בקרב כל אחד ואחת מאתנו ולמעשה בחברה כולה. ידוע כי איש אינו מושלם ובכל זאת כולנו שואפים לשם ומתביישים בפגמים הקיימים בנו. היחס לנכות הוא כאל דבר בזוי, פגום שיש לטשטש או להסיר אותו מהחברה. בקרב מי שהנכות שלו חיצונית ומהווה מגבלה פיזית עבורו, הסבל הוא כפול. אדם בעל מוגבלות פיזית וקרוביו, סובלים מחוסר סובלנות ואי הכלה של הנכות ועקב כך נולדים מתחים ולחצים נפשיים משמעותיים.

כלומר, אם החברה הייתה מכילה את מי מאתנו שמוגבל פיזית באופן ראוי ומכבד, אז לא היינו עדים לתופעות של לחץ, חרדה ודיכאון בקרבם. ניתן לומר כי היחס של החברה אל הנכות, בין אם חיצונית או רגשית נפשית, הוא שקובע כיצד תשפיע הנכות על חיינו. בחברה סובלנית, מתחשבת ואמפטית אשר מקדשת את הדאגה והעזרה לאחר, כל אדם באשר הוא, ירגיש בטוח, אהוב ומוגן.

הכל תלוי בערכים השולטים בחברה. האם אנו חיים בחברה שמקדשת את הערבות ההדדית בינינו? את האכפתיות והדאגה לזולת? זו שאלה רטורית כמובן. כולנו יודעים שהחברה בה אנו חיים כיום מעריכה את העושר, הכבוד והשליטה יותר מכל. במקום דאגה ועזרה ישנה בינינו תחרות עקובה מדם על הישגים חומריים ושליטה. משחקים פוליטיים נבזיים שמנהלים את חיי הציבור גורמים לנו סבל רב ומיותר.

עלינו להתפכח כחברה ולהשליט על עטרת ראשנו את הערבות ההדדית, העזרה לאחר וההתחשבות בזולת. רק בחברה שבה אלו הערכים העליונים כולנו נרגיש טוב עם הנכות שלנו ודווקא היא שתקדם אותנו לעבר חיבור בינינו כדי להגיע להשלמה הדדית וחיים משותפים מוצלחים.

בקשת סליחה

בן אדם לא אומר לשני "סליחה", אלא אם כן גרם לו פגיעה בגוף או בנפש, בכסף, או בכבודו. גם אז יש להבחין בשני דברים:

א) אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי. תדמיינו מצב שרואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו?

ב) אם אדם פגע רבות בשני, והוא מבקש ממנו סליחה, כאילו היה דבר קטן , אז ברור שלא סתם יסלח לו, כי הרי הוא גרם לו נזק גדול ועכשיו פשוט מבקש ממנו סליחה.

גם כשהאדם הולך לבקש סליחה מה' על עוונותיו, יש אותן הבחנות:

א) אם לא עשה כלום, אז על מה יש לבקש סליחה? אז או שהוא לא שפוי או שהוא מתלוצץ.

ב) הסליחה שצריך לבקש היא לפי גודל העבירה.

לכן, כשהאדם בא לבקש מה' שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו , עליו לחשוב במה בדיוק חטא כלפיו.

כי אם לא מרגיש שחטא, ומבקש סליחה וצועק, ובוכה, ומבקש בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע בו במשהו, זה צחוק.

לכן, כל מי שמבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה הסליחה, זה כאילו חטא בדבר של מה בכך. לכן באים עשרת ימי תשובה לפני יום כיפור, כדי שלפני שיבקש סליחה, ייתן לעצמו חשבון נפש על החטא.

והרי אין באדם מעשה, ומי שמאמין שאין עוד מלבדו, שהכל ממנו, אז זה כמו לבקש סליחה על משהו שלא הוא עשה אלא ה' עצמו עשה בו! זה נקרא להרשיע את הבורא.

אז במה החטא כלפי ה'? שאין בו מספיק אמונה שהכל באמת בא ממנו, ואין עוד מלבדו.

וכשמבקשים סליחה מאנשים בסגנון כללי של "מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו", מה יש בזה?

ייתכן ועושה זאת כי הנה עכשיו מתקרב יום כיפור וזה מה שמקובל אז נזרום עם העדר, או שרוצה לקנות לעצמו שקט נפשי בבקשת סליחה אבל ממשיך להתנהג באותו אופן יום למחרת, כי מעולם לא ממש הבין על מה ביקש סליחה. מי שפוגע באדם אחר, לא צריך להמתין ליום כיפור לבקש סליחה, ואם בכל זאת, מגיע יום כיפור ומחליט שיש מקום לבקש סליחה – אז כדאי לעשות זאת ממקום אמיתי וישירות לאדם שנפגע.

סליחה, זאת לא מילה ולא פעולה, אלא כוונה.

הייתי כנועה

נולדתי למשפחה נורמטיבית לכל הדעות, אבל מגיל מאוד צעיר הפריע לי לראות את אימי במצב תמידי של עצבות, בכי, מסכנות ואומללות – זו היתה הפרשנות של עיני ילדה.

עם השנים סיגלתי לעצמי תפיסה שאעשה הכל על מנת שאמא תהיה מאושרת, אני ארפא אותה וכך ייפסקו הכאב והדמעות ואזכה אחרי הכל למקום מכובד בליבה.

כמעט בכל יום פקדתי את מיטתה, בודקת מה שלום העצבות, והנה היא שם מחכה לי … חסתי על אמי, על אזלת ידה במלחמת החיים שלה. שימחתי אותה, פינקתי אותה כשם שחלמתי שתפנק אותי, החלפתי את תפקידי בתפקידה .

חלפו השנים, בגרתי, התחתנתי, כאשר נחתמה הכתובה, חיי השתנו מקצה לקצה, הוא דרש בכל רגע התייחסות, העביר ביקורת פוגענית ופולשנית על כל דבר, העניש, שיחק ברגשותיי והתנכר לי, עלה בראשי רעיון שעבד עם אמא בילדות, אני אכנע , אתמוך, אכיל והנה כל השמחה תשוב חזרה. שנים של ויתורים, הפחתה טוטאלית מערך עצמי, תלותיות בכל רמ"ח איבריי. וזה רק הלך והחמיר….

היום ממרום גילי, ואכן חלפו להן לא מעט שנים, בכל שעה פנויה העסקתי את עצמי בלמידה וגמיעת כל חומר פסיכולוגי המתייחס לכניעות, וגיליתי לשמחתי שהיא אינה מחזיקה מעמד, גם לה יש תוקף ימי מדף, וברגע שנשברים הכלים – לא משחקים, התסכול שבכניעה הפך למרמור , ואח"כ לשנאה, ולגועל ולמעשה נועז כדוגמת פרידה מוחלטת מהמכניע!!

הכניעה לעולם לא תספק אהבה או הוקרה, נהפוך הוא, היא כלי משחית המבטל את הנפש , התרופה יכולה להיות בצורת עזרה חיצונית של שיחות, תהליך פקיחת עיניים, רצון גדול שיוביל לשינוי ואמונה עצמית, הקשבה לאינסטינקטים – הם יובילו אותך לדרך הנכונה.

ויתור הדדי, כבוד, חברות ותקשורת מביאים הצלחה ושגשוג לזוגיות.

מאחלת הצלחות אהבות רכות ונעימות….

משהו על אח שלי והצמחים שלו

אח שלי הוא "ילד" גדול. מתנשא לכ- 2 מטר גובהה וכמטר ברוחב הכתפיים. יש לו חזות עם נוכחות , לאח שלי.

לא מזמן הוא  נסע לאמן שומרי ראש דרום אפריקאים ובקטע פרדוקסלי זכה מהם לכינוי גוליית.

בגדול , כישורי קרב רחוב לא נצברים בשום אקדמיה. אפילו לא באימונים. יותר בקרבות אמיתיים בהם דברים מאד חשובים כמו הבריאות ואולי החיים מונחים על הכף. והרומן של אחי עם מכות התחיל בגיל נורא מוקדם.

לפני שעלינו לישראל, אני זוכרת אותו חוזר מהגן, ואחר כך מבית הספר, עם חבורות. מספר שהיו כמה ילדים רעים שאמרו לו שיהודי זה רע.

והוא לא קיבל את הדברים בהבנה…

והילדים לא קיבלו את  אי ההסכמה שלו.

וסבתא חיטאה את התוצאות של הבירור המעמיק.

כשעלינו לארץ ואח שלי חזר עם חבורות מבית הספר סבתא שלי התעניינה על מה רבו.

"הם אמרו שאני רוסי. וזה רע להיות רוסי"  .

זה הוא הבין למרות שעוד לא הכיר טוב את השפה.

אח שלי ,  כמובן, לא קיבל את הדברים בהבנה ובעברית השבורה שלו ניסה להבהיר כמה הם לא צודקים.

אבל הילדים לא קיבלו את  אי ההסכמה שלו.

וסבתא שוב ושוב חיטאה תוצאות  הבירור .

אח שלי גדל ואותם ילדים הפכו לחבריו הקרובים .

למה לו שישמור טינה?

ככה הוא. עם לב פתוח לכולם.

הוא אפילו עוזר לנוער בסיכון. ככה מעצמו בלי תמיכה מאף אחד. מאמן כושר חינם.  עוזר להם לבנות סדר יום , עוזר להסתדר עם עבודה . בונה מהם אנשים במקום שאחרים רק דוחקים אותם למטה. לחלקם עוזר לסיים בגרויות.  כבר כמה דורות של נערים. חלקם בונים משפחות, מסתדרים ואחרי כמה שנים באים להודות לו.

ככה הוא . בא בלב פתוח.

והרבה אמונה בישראל.

גם בצבא התעקש למלא תפקיד סופר משמעותי וקשה. והיה כמה שנים טובות בקבע.
רק שלא מזמן הלב שלו נשרט, וניראה לי , שגם האמונה במדינה נסדקה.

כשתורמים ומשפיעים רואים הרבה חולי במערכות.

רואים איך כולם יורקים על הכלל של "ואהבת לרעך כמוך",   שזה הDNA של כל היהדות בכלל.

רואים איך המוטיב הכלכלי והאדרת הטובה הפרטית על טובת הכלל מכרסמת ביסודות המחברים של העם – המשפחה, הדאגה לחלש,  הצבא…

רואים את זה וזה שורט את הלב.

ואיך אח שלי אמר על זה –

"הייתי מסביר להם , נו, שהם לא צודקים. אבל לך תעבור אחד אחד… "

אז בשביל אחי כתבתי מאמר . אולי תהיה פה קצת יותר אהבת הזולת בעקבות זאת.

וזה יעשה קצת רפואה ללב של אח שלי, ועוד רבים אחרים שתורמים ומאמינים..

בינתיים..