הייתי כנועה

נולדתי למשפחה נורמטיבית לכל הדעות, אבל מגיל מאוד צעיר הפריע לי לראות את אימי במצב תמידי של עצבות, בכי, מסכנות ואומללות – זו היתה הפרשנות של עיני ילדה.

עם השנים סיגלתי לעצמי תפיסה שאעשה הכל על מנת שאמא תהיה מאושרת, אני ארפא אותה וכך ייפסקו הכאב והדמעות ואזכה אחרי הכל למקום מכובד בליבה.

כמעט בכל יום פקדתי את מיטתה, בודקת מה שלום העצבות, והנה היא שם מחכה לי … חסתי על אמי, על אזלת ידה במלחמת החיים שלה. שימחתי אותה, פינקתי אותה כשם שחלמתי שתפנק אותי, החלפתי את תפקידי בתפקידה .

חלפו השנים, בגרתי, התחתנתי, כאשר נחתמה הכתובה, חיי השתנו מקצה לקצה, הוא דרש בכל רגע התייחסות, העביר ביקורת פוגענית ופולשנית על כל דבר, העניש, שיחק ברגשותיי והתנכר לי, עלה בראשי רעיון שעבד עם אמא בילדות, אני אכנע , אתמוך, אכיל והנה כל השמחה תשוב חזרה. שנים של ויתורים, הפחתה טוטאלית מערך עצמי, תלותיות בכל רמ"ח איבריי. וזה רק הלך והחמיר….

היום ממרום גילי, ואכן חלפו להן לא מעט שנים, בכל שעה פנויה העסקתי את עצמי בלמידה וגמיעת כל חומר פסיכולוגי המתייחס לכניעות, וגיליתי לשמחתי שהיא אינה מחזיקה מעמד, גם לה יש תוקף ימי מדף, וברגע שנשברים הכלים – לא משחקים, התסכול שבכניעה הפך למרמור , ואח"כ לשנאה, ולגועל ולמעשה נועז כדוגמת פרידה מוחלטת מהמכניע!!

הכניעה לעולם לא תספק אהבה או הוקרה, נהפוך הוא, היא כלי משחית המבטל את הנפש , התרופה יכולה להיות בצורת עזרה חיצונית של שיחות, תהליך פקיחת עיניים, רצון גדול שיוביל לשינוי ואמונה עצמית, הקשבה לאינסטינקטים – הם יובילו אותך לדרך הנכונה.

ויתור הדדי, כבוד, חברות ותקשורת מביאים הצלחה ושגשוג לזוגיות.

מאחלת הצלחות אהבות רכות ונעימות….